יום שישי, 29 בנובמבר 2013

עדכון לחג האורים -סרטון חדש, תערוכה, ולימפידמה...

ואוו, זמן רב כל-כך לא כתבתי והאמת שהתלבטתי רבות אם להמשיך ולעדכן את הבלוג...
ראשית חשבתי שתם לו פרק המחלה ורציתי שהבלוג יסתיים בהפי-אנד שבא לידי ביטוי בתערוכת הציורים שיצרתי בסיום המסע ומעבר לזאת, חשבתי שהסיבה העיקרית לכתיבת הבלוג היתה חוסר היכולת שלי (הפיזית והמנטלית) לעדכן את יקיריי בתקופת הטיפולים ולאחר שאלו תמו, הקשר עם יקיריי חזר למסלול הרגיל של מפגשים וטלפונים ולכן לא ראיתי טעם בהמשך כתיבת הבלוג.
מצד שני, הבלוג צבר תאוצה (אתה זורק אבן והיא עושה גלים...) והבנתי שמעבר למעגל הקרוב אליי, קיימים קוראים נוספים ממעגלים רחבים יותר שגילו עניין בבלוג והביעו את רצונם להמשיך ולהתעדכן...
אז הנה אני כאן שוב איתכם במילים ובציורים...


התהוות, אקריליק על בד 100*100 ס"מ

























ובכן, בגדול סיימתי את מסלול הטיפולים שיועד לי, שכלל כימותרפיה, ניתוח והקרנות ולאחרונה אף ביצעתי הוצאת שחלות וחצוצרות כאקט מניעתי. חשבתי שבזאת סיימתי את מסע ההחלמה שלי ואת "חובותיי" למחלה... כדרכי, רציתי לעשות "וי" למחלה ולהמשיך הלאה... פניי היו לעתיד והיו לי מספר כיווני מחשבה לגביו. עשיתי קורס יזמות עסקית של מט"י (וקורסים נוספים בשיווק ובניהול עסק) וחשבתי שאחרי שנים רבות כשכירה הגיע זמני לפנות לעצמאות ולממש את גחלת האמנות שיוקדת בי זמן כה רב... הייתה לי מחשבה לשלב בין הציור שלי לבין חוגי אמנות לילדים בישוב (רואה בזה מעין "שליחות" להעביר את העולם המופלא הזה הלאה...). כל העת המשכתי לצייר, לשווק את ציוריי באינטרנט ואף חיפשתי מקומות חדשים להציג בהם.
שמחה לבשר לכם שבינואר 2014, אציג תערוכת יחיד במרכז בק למדע, בניין וחלל תצוגה מדהימים ביופיים בהר-חוצבים ירושלים. מחפשת עדיין שם לתערוכה (חשבתי על "רגעי חסד", או "שברירים" ופתוחה לשמוע הצעות נוספות...)
מזמינה אתכם לבקר בתערוכה במשך שעות היום החל מה-5.1 (וכיוון שלא מזמן הוזמנתם לתערוכה... החלטתי לוותר הפעם על פתיחה רשמית).

כמו כן שמחה להציג בפניכם סרטון (לחצו על הקישור) שיצרתי והעליתי לאחרונה ליוטיוב שמציג מקבץ מייצג של ציוריי האקספרסיביים (רובם צויירו בשנה האחרונה),מקווה שתהנו ואתם מוזמנים להגיב ולחבב (אם אהבתם כמובן :)

לימפיד מה?!

וכמו תמיד, אני נוכחת שהחיים מזמנים לנו הפתעות ואתגרים ולא הכל הולך ממש לפי התכנון...
אז, לפני כחודשיים, מיד לאחר החגים, קמתי עם כאב חד ביד ימין וחשבתי שנתפס לי שריר וזה יעבור. ארחנו חברים והמשכתי לתפקד כרגיל ובערב שמתי לב לחרדתי שהיד קצת נפוחה - להזכירכם, בלוטות הלימפה שלי הוצאו בניתוח (26 מהם), כיוון שבלוטת הזקיף הייתה נגועה, וכתוצאה מזה ידעתי שהיד הימנית שלי, מועדת לפורענות... הזהירו אותי שכל שריטה, עקיצה, כוויה, עומס יתר עליה,עלולים לגרום להתפרצות של לימפידמה.
הלימפידמה היא הצטברות של נוזלים מתחת לרקמת העור כתוצאה מליקוי בניקוז שעליו אחריות בלוטות הלימפה. ככל שניסיתי לא זכרתי, איזשהו ארוע חריג שגרם לטריגר הזה, אבל התוצאה היתה שהיד הלכה והתנפחה ואחרי שקראתי את כל בשורות האיוב לגביי הלימפידמה חיפשתי בבהילות פיזיוטרפיסטית שמתמחה בתחום הלימפה, על-מנת לקבל עיסוי לימפתי וחבישות לחץ שאמורות להחזיר את המצב לקדמותו. 
לא אלאה אתכם בפרטים  ואנסה לקצר (כי גם ככה הבלוג מתארך), רק אומר שבסופו של דבר, אכן התפתחה לי לימפידמה ביד וזה אומר שאחרי כל העיסויים וחבישות הלחץ, אצטרך להיות עם שרוול לחץ מכפות האצבעות עד לבית השחי במשך כל חיי !
הבשורה הזאת היתה קשה עבורי ולא אכחיש שעברתי משבר לא קטן וכל הכעס, התסכול וחוסר האונים שלא היו בכל תקופת המסע שלי להחלמה פרצו החוצה (אולי פוסט טראומה כפי שכינתה זאת חברתי הפסיכולוגית). ראשית שאלתי את עצמי (את מה שלא שאלתי קודם) - למה? למה זה קורה, דווקא לי? ודווקא עכשיו? כשכבר סיימתי את כל הדרך?!
דימיתי זאת כמישהו שסיים קרב ארוך והיה בדרכו לגבול לחגוג את הניצחון ודווקא אז נחתה עליו הפצצה כשהוא חשוף ולא מוכן... הרגשתי שנגמר לי האויר ושאחרי כל מה שעברתי לא אוכל לשאוב כוחות גם לקרב הנוסף...
בנוסף, עלו כל הדאגות של מה יהיה איתי ועם העתיד וכל התכניות שרקמתי, שהרי היד הימנית שלי היא היד החזקה שאיתה אני עובדת, מציירת, מבשלת, מנקה, מלטפת ועושה הכל?!
אבל מה שהיה (וקצת עדיין) הכי קשה עבורי, הוא הבשורה שזה לא יעבור, הלימפידמה שלי לא הפיכה! כל הסבל והמוגבלות שבחבישות היו מתקבלים בהשלמה, אם הייתי יודעת שזה זמני ויחלוף. הידיעה שגם אחרי כל חבישות הלחץ (וכאן המקום להודות לעמי בעלי היקר שביצע אותן מדי יום עבורי, לעיתים אף פעמיים /שלש) והעיסויים הלימפתיים תשאיר אותי עם שרוול לחץ הצליחה לשבור את רוחי.
אני לא רוצה לדכא אתכם, אבל כיוון שהצהרתי שהבלוג שלי יהיה כינה, החלטתי לשתף אתכם גם ברגעי המשבר.


בריאה, אקרילךיק על בד 100*100 ס"מ

























נכון להיום, אני יותר מאוששת, מבינה שעליי להשלים ולקבל את המגבלה וללמוד לחיות איתה בצורה המיטבית.
גם כאן, מנסה לראות את החצי המלא (ולזכור שתמיד יכול היה להיות יותר גרוע...) ולומר לעצמי שזאת לא נכות, שעדיין יש לי את היד ואני מסוגלת להניע אותה, לחוש איתה וללמוד לבצע את כל אותם הדברים ביחד עם השרוול... 
(שמעתי את דני ליטני שמתחרש בראיון מרגש השבוע שבו הוא אמר שהחליט לא לבזבז אנרגיה מיותרת על מה שאבד ולהתרכז במה שיש ונוכח...)
ובאשר לדאגותיי בענייני הציור, אפרת חברתי היקרה (זאת שטיפלה בי בדמיון מודרך), אמרה לי משפט חכם שנחקק לי עמוק בתודעה ואני מנסה להפנים אותו בכל רגע נתון - שהיצירתיות נמצאת בראש ולא ביד ! ולכן היא תמצא דרכים נוספות לפרוץ החוצה. אז אתמול ובהשראת אותו משפט ציירתי לראשונה ציור עם כפפה ושרוול ונעזרתי בידי השמאלית.
אסיים את הבלוג שהתארך בהעלאת הציור החדש. נראה לי שהוא קצת שונה (אולי בגלל הטכניקה ואולי בגלל מצב הרוח), אבל עד כה קיבלתי עליו תגובות מפרגנות, אז מי יודע, אולי גם מהמשבר הזה יצמח משהו טוב...

מאחלת לכולכם
חג אורים שמח ומואר
בשורות טובות
שלכם באהבה
אורלי
"עיר לילית", או כפי שהציעה אחותי מיכאלה -"עוד יש מפרש לבן באופק"...אקריליק על בד 90*120 ס"מ

יום שני, 11 בפברואר 2013

ערב מרגש - תודה !


ביום חמישי התקיימה הפתיחה של תערוכת ציוריי "ממעמקים", בגלריית "הכל במסגרת". היה זה ערב מיוחד ומרגש מאוד עבורי, הגיעו המוני אנשים מכל מעגלי חיי (בני משפחה, חברים, שכנים, קולגות למקצוע, רופאים אחיות וחולות שפגשתי במהלך המסע שלי, וגם חובבי אמנות ואורחים מזדמנים). הרגשתי מחובקת ועטופה באהבה רבה שנכחה שם וללא ספק הרגשתי שבורכתי!
רוצה להודות לכל מי שהגיע וכיבד אותי בנוכחותו. על קירות הגלרייה נתלו 15 ציורים מופשטים שלי, עמי הכין פונטש טעים וחם שקיבל את פני הבאים ביחד עם הכיבוד שהוכן ואורגן בצורה שובת לב ע"י אילנה לוי חברתי היקרה, ואמן הגיטרה דויד קליין הנעים את הערב בנגינתו הערבה. אני התרגשתי מאוד ונשאתי דברי תודה (שלמזלי הכינותי מראש, כי לבטח הייתי מתבלבלת...) והייתה זאת חגיגה כמעט מושלמת לסיום הפרק הזה בחיי. (נוכחותו של אבי שהיה מאושפז היתה חסרה לי ).
כפי שאמרתי, התערוכה למעשה מהווה מימוש של חלום שנרקם בדמיוני בסוף אפריל, מיד עם היוודע לי דבר מחלתי. ידעתי  שהציור שמלווה אותי כעשור, יהווה כלי נוסף וחשוב לביטוי עבורי. קניתי בדי ציור גדולים והצהרתי שאצור תערוכה בסיום המסע. ההצהרה הזאת נתנה לי מטרה עתידית ותקווה משמחת לחיות לתוכה וחיזקה אותי בימים וברגעים קשים.
כרגע אני חולה, (כנראה וירוס שהיה קל לו להתלבש עליי עם כל נפילת המתח שאחריי...) ולכן לא אאריך.
רק רציתי להודות ולשתף מעט בתמונות מהאירוע (שתיעדה אנדה חברתי הצלמת המוכשרת).
ולכל מי שרצה ולא יכול היה להגיע... התערוכה תימשך עד ל-6.3.2013 וניתן לבקר בה בשעות פתיחת הגלריה -
(ימים א'-ה' 9:00-19:00, יום ן' 09:00-13:00). אני מתכננת להיות בגלריה ביום שישי ב-1.3 בין השעות 11:00-13:00, למי שירצה לפגוש אותי (...second chance...)
אז להתראות בינתיים והמשך שבוע טוב!
אורלי

מבט אל קיר הציורים השמאלי בגלריה







מבט אל קיר הציורים הימני בגלריה
אמן הגיטרה, דויד קליין שהנעים את הערב בנגינתו

מבט כללי על הגלריה והאורחים הרבים שהגיעו
אני נושאת דברים לצידה של אמי ויערה

עם אמי ובנותיי רותם ויערה


עם עמי

יום חמישי, 31 בינואר 2013

רכבת ההרים ממשיכה לתעתע...

רק לפני שבוע שמחתי לבשר ולהזמין את כולכם לפתיחת תערוכת היחיד שלי "ממעמקים" והייתי מלאת התרגשות ושמחה על חגיגת סוף המסע שלי  ושוב לחיים יש דרכים לשוב ולהזכיר לנו שאין שום דבר בטוח ואין לדעת מה יילד יום...
אבי היקר, מאושפז בהדסה למעלה משבועיים וחצי, עם זיהום בדם שלא ברור מה מקורו וכל העת הזאת הוא קיבל אנטיביוטיקות מסוגים שונים שאמורות היו לטפל בחיידקים הללו (שנמצאים תדיר במערכת העיכול אבל לא אמורים להימצא בדם). עלה חשד שקיים חור במעי שמאפשר את מעבר החיידקים וחיכו שאבי יתייצב על-מנת לעשות לו בדיקת קולונוסקופיה שבה אפשר יהיה לאתר את מקור הבעיה.
ביום שני, אבי נכנס לבדיקה, שאמורה הייתה להיות שגרתית, אחת מיני רבות שהוא עובר ותוך כדי הבדיקה נוצר נקב במעיים שהצריך כניסה מידית לחדר הניתוחים. אבי נותח במשך שלש שעות ושהה יומיים בטיפול נמרץ ולשמחתנו, מצבו התייצב והוא עבר אתמול להמשך טיפול במחלקה הכירורגית. ואם כבר דנים באבי, חייבת לספר למי שלא מכיר שהוא סיפור גבורה וסמל לתקווה ולאופטימיות או כמו שמכנים אותו בהדסה "נס רפואי מהלך": הוא עבר השתלת ריאה לפני כ-18 שנים, (מראשוני המושתלים בארץ), לימפומה שבאה אח"כ כתוצאה מהתרופות שקיבל כל השנים כנגד דחיית השתל ובשנתיים וחצי האחרונות מקבל דיאליזות (גם הכליות נפגעו כתוצאה מהכדורים הרבים שהוא מקבל) ובין לבין מתאשפז בשל סיבוכים כאלה ואחרים ובכל אותם שנים ארוכות הוא מצליח לשמור על אופטימיות ולקיים שגרת חיים כמעט רגילה של בעל אוהב, אב וסב ופה חייבת להזכיר ולציין גם את אמי תמר שהיא גיבורה לא פחות גדולה ממנו, שעומדת לצידו כל העת ותומכת בו באהבה ובמסירות אין סופית וללא ספק יש לה מקום נכבד בבריאותו ובהצלחתו כל השנים (אבי נולד בטו' בשבט ובדיוק לפני שנה חגגנו את יום הולדתו ה- 70 באירוע גדול ומשמח).

בין כל זה, גם אני עשיתי בדיקת דם וגיליתי שהכדוריות הלבנות שלי שוב ירודות מאוד, (1.3), מה שמציב את המערכת החיסונית שלי בסכנה גדולה של הידבקות. שוב קיבלתי זריקה להעלאת הכדוריות ועברו עליי ימים לא פשוטים שבהם לא מעט דאגות ודילמות: האם לבקר את אבי ששכב בטיפול נמרץ בידיעה שאני מסכנת את בריאותי? ואיך אפשר שלא..., האם לקיים את פתיחת התערוכה אליה התכוננתי זמן רב? האם לכתוב בבלוג ולשתף אתכם במה שקורה? (הרי אמרתי כבר שאם לא אספר את האמת, מה הטעם בבלוג בכלל...) 
בסופו של דבר, אני כותבת, ולאור מצבו של אבי שהתייצב ואף בתמיכתו, החלטתי לקיים את פתיחת התערוכה כפי שתכננתי למרות שהשמחה תהיה חלקית כיוון שאבי לא יוכל לקחת בה חלק. אבל הארוע כבר נקבע, ההזמנות חולקו הציורים מוכנים לתלייה ובכל זאת עברתי מסע לא פשוט שראוי להיחגג בסיומו ובתוך כל העצב, הדאגה והכאוס כדאי להיאחז בדברים הטובים ובשמחות הקטנות והגדולות שנותנות לנו טעם ותקווה בחיים.

אז מאחלת סוף שבוע נעים וחם לכולם, נקווה לבריאות ולבשורות טובות.
נתראה ב"ה ביום חמישי.
שלכם
אורלי

ציור חדש מאתמול, עדיין ללא שם, אולי פשוט אקרא לו "החיים"... , אקריליק על בד 100*100 ס"מ

יום חמישי, 24 בינואר 2013

הזמנה לתערוכה ועוד...

בעוד שבועיים זה קורה!, פתיחת תערוכת"ממעמקים" ב"גלריית הכל במסגרת" שבשילת.
שמחה לבשר שהחלום שרקמתי בתחילת המסע, ליצור תערוכת ציורים של עבודות שאצור במהלכו מתממש,
תהיה זו הזדמנות לפגוש את כל יקיריי, משפחה, חברים, שכנים, מכרים, רופאים ואחיות וכל מי שימצא עניין... ולחגוג  ביחד את סוף מסע ההחלמה ולהודות על הליווי החם והחיבוק שקיבלתי ממכם במהלכו.
את רב הציורים שאציג בתערוכה ציירתי במשך השנה האחרונה ואני מניחה שהם מבטאים בצבע ובצורה חלקים ממני וממה שהרגשתי. מצרפת את ההזמנה, ראו אותה כאישית והרשו לעצמכם לצרף בני זוג או אנשים אחרים שעשויים להתעניין:


אשמח מאוד לבואכם, אנא רשמו ביומן !

וקצת עדכונים לשבת (וואוו מזמן לא עשיתי זאת:)
שמחה לבשר שביום רביעי שעבר סיימתי גם את פרק ההקרנות (33 בסה"כ), שהיה בעיקר ארוך ודרש המון סבלנות, ובסופו של דבר גם גרם לי לכוויות (בדרגה נמוכה), אבל עכשיו כשהכל מאחוריי, אפשר לומר שגם זה לא היה נורא.
בזאת סיימתי את הטיפולים שיועדו לי (מלבד כדורים הורמונליים שעליי לקחת במשך חמש שנים) וכולי תקווה שבדיקת ה-PET CT שעליי לבצע בעוד כארבעה חודשים תהיה תקינה.
זה קצת מוזר פתאום לשוב לשגרה נורמלית ללא טיפולים, בדיקות, תורים, תיאומים.... ואני בהחלט מתכוונת להנות מכך:)

אני מתחילה להתעסק ב"יום שאחריי" ובמה שאעשה ולמרות שאינסטנקטיבית היה לי ברור שארצה לפתוח סטודיו/גלריה, מקום שבו אוכל להציג את ציוריי ולנסות להעלות את הציור שלי ממדרגה של תחביב לעיסוק מרכזי ולפרנסה בחיי, (כן , לכל מרימי הגבה, אני יודעת שלא קל להתפרנס מאמנות ובייחוד לא בארצנו... ובכל זאת חשבתי שיש מקום לנסות ולהיכנס לנישה של ציורים מופשטים מקוריים בטווח מחירים בינוני, שלא מתחרה בהדפסים של איקאה או ביתילי וזולה יותר ממה שנמכר בגלריות לאמנות בארץ, בכל זאת יש אנשים שרוצים אמנות מקורית במחיר סביר). הסיבה שהחלטתי לרדת מהעניין, איננה הפחד מחוסר ההצלחה אלא ההבנה שהתחדדה אצלי אט אט שזה לא מה שיסב לי אושר. פתאום הבנתי שגם אם אפתח מקום משלי (מה שהיה בבחינת חלום כל הזמן...), ואצייר כל יום ואפילו אמכור ואפילו אזכה להכרה זה לא מה שיעשה אותי באמת מאושרת ושיש ערך גבוה וחשוב יותר עבורי. הערך הזה הוא ה ח פ ש ! , החפש שלי לבחור מה ברצוני  לצייר או לעשות וברור שברגע שאהפוך את הציור לעסק, יכנסו אליו "רעשים" של טעם הקהל, ריווחיות, מה סחיר יותר או פחות...שיקלקלו לי את המקום החופשי והנקי שהיה לי תמיד ביצירה. הבנתי שמה שבאמת אני צריכה זה חופש ליצור את מה שאני אוהבת ובכלל גם חפש בחיי - באופן פרדוקסלי הרגשתי שדווקא בתקופה הקשה שעברתי, הייתי "חיה" ומאושרת יותר מתמיד (לא פיזית כמובן) והסיבה היתה שהיה לי חפש לעשות את מה שאני אוהבת בהפוגות שבין הטיפולים. החלטתי שאני רוצה לנסות לשמר את אותו חפש גם בשגרת יומי הבריאה. לכן מה שמסתמן לעת עתה הוא שארצה לפתוח חוגי אמנות לילדים ולמבוגרים ולרכז אותם ב-3-4 ימי עבודה ולהותיר מרחב פתוח לדברים אחרים שאבחר לעשות (לימודים/ציור/מפגשים עם אנשים/מפגשים עם הטבע/קריאה או סתם שעמום תחת השמש :), כל אותם דברים שהסבו לי אושר גם במסע ההחלמה שלי.
אז יש לי עוד קצת זמן להפוך בזה ולתכנן, אבל בגדול זה הכיוון.
חוץ מזה, אתמול התארחתי בישוב אדם, שבו אחותי מיכאלה מתגוררת, ובפעם הראשונה בחיי עמדתי מול קהל (נשים) ודיברתי על המסע שעברתי. אחותי הזמינה אותי לספר את סיפורי בפני נשים שהתפללו עבורי במשך כל התקופה של ההחלמה והרגשתי שלמרות פחד הקהל שיש לי, עליי להגיע ולהודות להן על כך ומעבר לזאת, הרגשתי צורך לספר את הסיפור שלי כדי לעודד נשים ללכת ולהיבדק מדי תקופה, כי בסרטן השד גילוי מוקדם מציל חיים! היה ערב מוצלח ומרגש (שבו התגברתי גם על פחד הקהל שלי...) ומי יודע אולי זה עוד פתח לכיוון חדש...
כשניסיתי להתכונן לערב וחשבתי על מה אני הולכת לדבר, קראתי את כל הבלוג שלי מההתחלה והאמת שהייתי מופתעת בעצמי מכל מה שעברתי וכתבתי... ללא ספק היו אלה חודשים אינטנסיביים ומלאים באירועים ורק עכשיו כשאני אחרי הכל, אני מצליחה לראות את התמונה השלמה בפרספקטיבה לאחור.
יש לי המון תובנות ומתנות שקיבלתי ואני מבטיחה לשתף בהמשך... אבל גם ככה יצא בלוג ארוך הפעם וכדאי להשאיר דברים גם לפעם הבאה... אז מאחלת לכולכם סוף שבוע נעים וחמים ולהתראות בקרוב בתערוכה...

יום שני, 31 בדצמבר 2012

20 הקרנות כבר מאחוריי !

לא יאומן איך שהזמן רץ ואוטוטו מגיע המסע שלי לסופו -
עברתי עד כה 20 הקרנות ונותרו לי עוד 15, ואחריהם עתיד חדש שאני מתחילה לחשוב עליו ולרקום בו חלומות, (בשלב זה בדמיוני עדיין...)
ההקרנות עוברות בסה"כ בסדר, יש מעט עייפות שמצטברת, ככל שמתווספות הקרנות ואדמומיות קלה בעור, אבל בעצם החלק היותר קשה עבורי בשלב זה, הוא דווקא החלק המנטלי של הנסיעה היומיומית לירושלים ובעיקר ההמתנה הארוכה והבלתי הגיונית, לעיתים של שעתיים-שלש או יותר בשביל כמה דקות של הקרנה... לא מצליחה להבין מדוע לא ניתן לייעל את המערכת ולגרום לכל אדם להגיע בטווח השעה הייעודה שנקבעה לו.
למרות שבחרתי לקבל הקרנות בין השעה 10:00-11:00, עליי להגיע מדי בוקר ולרשום את עצמי מחדש ברשימה ולייחל שלפניי לא יהיו הרבה אנשים. בכל פעם שאני מגיעה מקבלת את פניי רשימה בלתי צפוייה של ממתינים, בין 6-12, כפול כרבע שעה לכל אחד... תעשו את החשבון לבד... אז כן, צריך להצטייד בהמון המון סבלנות ולקחת נשימה ארוכה ולזכור שבסופו של דבר זה יגמר... אני מצטיידת בספרים, מנסה לעשות סידורים, בדיקות, לשוחח בנייד ולרקום חלומות בין התורים המשתרכים ובעיקר לנתק את עצמי (פיזית ומנטלית) מהמקום (מסדרון עגמומי צר וארוך) ומסיטואציית ההמתנה.
בהקרנה עצמה אני מנסה לעצום עיניים ולהיות במקומות רחוקים יפים ועליזים יותר (לפעמים זה ים כחול פתוח ורחב ידיים, לפעמים זה כר דשא רענן בלתי נגמר או שדה נוריות ססגוני וריחני...)

אחרי ההקרנות אני חוזרת לבית, לשגרת היומיום (בישולים, כביסות, עזרה בשיעורי בית, הסעות וכל היתר...) ובין לבין נחה, צועדת ברגל ונושמת לתוכי נופים ומראות משכרים, פוגשת אנשים, צופה בסרטים טובים (לאחרונה, "למלא את החלל" ו"הרי הקלימנג'רו"), להופעות (לפני כחודש יהודית רביץ, מחר גליה עטרי ואחריה מתוכנן קובי אפללו), לארח ולהתארח אצל משפחה וחברים ולצייר...
מה שמוביל אותי לנושא התערוכה שהבטחתי ליצור בסוף המסע שלי.
בפוסט שעבר סיפרתי לכם שאני מתכננת לעשות את התערוכה בבית צרפת בירושלים, אבל בסופו של דבר, החלטתי לבטל את התערוכה שהיתה אמורה להיות עם עוד 4 אמנים ולעשות תערוכת יחיד בגלריית "הכל במסגרת" שבשילת.
לפני כשנה עשיתי שם תערוכה שנקראה "השקט שאחרי הסערה" (כך חשבתי :)... ונראה לי שהמקום והסיטואציה טובים לי בשביל להציג את הציורים שנקשרו למסע ולאסוף ביחד את כל האנשים היקרים שליוו אותי לאורכו, להודות להם ולחגוג ביחד איתם את סופו ואת פתחה של תקופה חדשה טובה ובריאה יותר.
כפי שרמזתי בתחילת הפוסט יש לי המון מחשבות לגבי ה"מחר", היום שאחריי מסע ההחלמה שלי וככל שחולף הזמן אני מבינה יותר ויותר, שהמחלה הגיעה כדי לגרום לי לגדול ולהתפתח וליצור שינויים מבורכים בחיי.
אקדיש לזה פוסט מיוחד, כאשר הדברים "ישבו" טוב יותר אצלי בראש, רק אומר שבאופן מפתיע וכלל לא ברור, על אף הכאב והקשיים הפיזיים שעברתי, דווקא בתקופה הזאת הרגשתי "חיה" יותר מתמיד, הרגשתי חיבור בלתי אמצעי לסביבה, לנוף ולאנשים וצצו בי תעצמות נפש וכישורים חדשים שכלל לא ידעתי על קיומם...

אז אנא שריינו ביומנכם את יום חמישי בערב ב-7.2, שבו ניפגש לפתיחה חגיגית של תערוכת הציורים שלי, אשלח הזמנה מסודרת בהמשך, אבל כבר עכשיו בטלו כל תכנית אחרת :)

מאחלת לכולכם המשך שבוע טוב!
להתשמע... אורלי


ציור חדש, נוף מופשט 18, אקריליק על בד 100*100 ס"מ

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

הקרנות

זמן רב לא עדכנתי את הבלוג (ואפילו ננזפתי על כך :), פשוט הייתי בהפוגה שבין הניתוח להקרנות ולא היו לי דברים משמעותיים לומר, מעבר לכך שניסיתי להעביר את הזמן בנעימים, בחיק המשפחה והחברים ולהתמיד בלעשות את הדברים שעושים לי טוב (כגון: הליכה באויר המרענן, קריאה, ציור, צפייה בסרטים, הרצאות, מסעדות ושופינג... מה לומר, החיים הטובים ממש :)
ביום שני הגיע השלב האחרון של הטיפולים (כולי תקווה שכך, אמן ואמן) - ההקרנות.
התייצבתי בבוקר בהדסה, קצת חוששת מהלא נודע ואחרי פגישה עם האחות ועם רופאה וסימולציה שנעשו כשבועיים לפני זה, הבנתי כי יועדו לי 35 הקרנות, שאותם עלי לעבור מדי יום, במשך חמישה ימים בשבוע - 25 לאיזור החזה ועוד 8 הקרנות boost לאזור הגידול. תופעות הלוואי, כפי שאמרה האחות הן עייפות ולאות מצטברת (לא מחייב, אבל בד"כ... ומשערת שרק הנסיעה היומיומית לירושלים וחזרה עשויים לגרום לכך...) ורגישויות בעור באיזור המוקרן, מאדמומיות וגרד ועד כוויות (נקווה שלא אגיע לזה...)
אחרי כל ההסברים, והמתנה של שעתיים במסדרון עמוס ומלא באנשים שמצפים להקרנה כמוני, (וניכר גם על פניהם שלא של סרט...), נקראתי לחדר ההקרנות. קיבלו את פניי אח ואחות ונתבקשתי להסיר את הלבוש מפלג גופי העליון ולשכב על המיטה כשמסביבי נעים מכשירים שתפקידם לצלם, לסרוק ולשלוח את הקרניים שאמורות להרוס את התאים הסרטניים שנותרו. מה לומר... למרות שכלל לא כואב, ומעבר לכמה צפצופים ואורות אדומים גם כלל לא מורגש ואפילו חולף די מהר (כמה דקות, אבל ארוכות במיוחד), ההרגשה הזאת של לשכב לבד בחדר המנוכר מול כל הציוד המתוחכם והמכשירים האימתניים ולקוות שכל המדידות והחישובים שעשו הפיזיקאים והמכונות מדויקים ומכוונים אך ורק לאזורים המיועדים ושיהרסו אך ורק את התאים הסרטניים ולא יפגעו ברקמות בריאות... היא הרגשה של חוסר אונים ותלות מוחלטת ברפואה, במטפלים או בחסדי שמים...
אז ביום שני יצאתי קצת מבוהלת ועם הזמן, אני מתרגלת לסיטואציה, מתחילה להכיר את סדר סיבוב המכשירים החגים מעל לראשי, את זמן הצפצופים ומשך האור האדום ומנסה לנשום סדיר ולחשוב על ים ושמים כחולים... ואח"כ לצאת לשגרת יומי...
בחרתי לעשות את הטיפול בין השעות 10:00-11:00 בבוקר, (כדי לדלג על הפקקים של הבוקר ולהספיק לאכול ארוחת בוקר בנחת ולעתים גם הליכה ולשוב בצהרים ולקבל את פני יערה), אבל לצערי, ההמתנה מתארכת מעבר לשעה היעודה ועל-כן אני מצוידת בספר או מנצלת את הזמן לטלפונים או ל"סידורים" אחרים... זה המקום לומר שמי שרוצה לפגוש אותי לשעה -שעתיים מוזמן בכיף להעביר איתי את משך זמן ההמתנה... 
זה באשר להקרנות עד כה, וכשאני חושבת על החודשים האחרונים ועל כל מה שעברתי בתוכם, נראה לי שזה החלק היותר קל במסע ההחלמה ובייחוד שהוא מקרב אותי אל סופו...

חוץ מזה, שמחה לעדכן שקבעתי תאריך לתערוכה של ציוריי (בתם המסע, כפי שתכננתי), בבית צרפת בגבעת רם, ירושלים. הפתיחה עתידה להיות ב-8.2.2013 ביום שישי בצהרים. זה קצת רחוק, אני יודעת ועוד יגיעו פרטים והזמנה מסודרת בהמשך, אבל חשוב לי שתדעו וכבר עכשיו תשריינו את הזמן ביומנים, כי לא יתקבלו שום תירוצים !:)


ולסיום ציור חדש, שמתאים למזג האויר הקייצי/חורפי ששורר כאן לאחרונה, מקווה שתאהבו.

מופשט ברצועות, אקריליק על בד 40*40 ס"מ

יום שני, 12 בנובמבר 2012

מתנות שקיבלתי בדרך ושכדאי להפנים

היום התעוררתי לבוקר חדש של אויר נקי וריח של אדמה רטובה של אחרי הגשם.
חזרתי מדמיון מודרך אצל אפרת (המקסימה!) שבו עסקנו (לא שכלית ולא מילולית, רק בתדרי הדמיון) במושג "שפע", והחלטתי להשיל מעלי את המעיל והצעיף, לעטות טרנינג ונעלי ספורט ולצעוד את האוויר הצח והנוף המדהים שמקיפים את הישוב.
בדרך חלפו במוחי מחשבות על התקופה שעברתי והציפו אותי תובנות שהדהדו במהלכה והחלטתי לשתף אתכם (אפילו שהמסע לא תם), אבל אפשר גם סיכומי ביניים נכון? ומעבר לזאת, דיברנו שפע הבוקר נכון?!

אז ראשית נוכחתי ביתר עצמה וחידוד לתובנה ש -
החיים יפים !!!
רואים זאת בקצף גלי הים השוצפים (יום שבת ביפו) , בטיפות המים שיוצרות עיגולי אדווה עדינים בשלוליות, הנחליאלי שנח לרגע על גזע העץ הרטוב, (הבוקר בהליכה), מופע הברקים המרהיב בלילה שחור מעל אורות תל-אביב המרצדים (ביום חמישי נפעמתי מהיופי שלהם ביחד עם איריס שכנתי בדרכנו חזרה לישוב אחרי ערב מהנה), צבעי האדמה וגווני הירוק העז שמקבל הטבע לאחר מנה גדושה של גשם (שמתם לב כמה הרבה גוונים יש לירוק?!), ריחות האדמה והאויר המשכרים, להקת ציפורים נודדת שללא מילים משרטטת צורות גיאומטריות מדויקות בשמים, מופע העננים שמתחדש ומשנה צורתו בכל שעה משעות היום ומוסיף לגווני השקיעה החמים את האפרוריות הדרמטית (השקיעות הכי יפות בעיניי, הן בעונה הזאת של השנה) ויכולתי להמשיך ולמלא את הדף באינספור דוגמאות ומראות נפלאים של טבע שסובב אותנו כל העת ואנחנו רק צריכים להבחין בו...
אז המתנה הראשונה שקיבלתי היא לעצור לרגע (או יותר...) ולהתבונן בו, להתמלא ביופי והתפעמות נוכח המראות, לשאוף זאת עמוק לבפנים ולהתמלא בו. 
בכל אותם רגעים קסומים הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לתעד ולהנציח את ההמראות והחלטתי שכשרותם תחזור מבלגיה עם המצלמה, אקפיד להסתובב איתה ולנסות לנצור את המראות (למרות שתמונה היא דו מימדית וחסרת ריח וקול ולבטח תלקה בחסר אל מול המציאות הממשית), אז צפו לשיתופי מראות בעתיד :) ויותר מזה, עצרו והתבוננו סביבכם, זה שם וחינם לכל דורש !

יש בי (ובכל אחד) עצמות שלא ידעתי על קיומם
כשרק גיליתי את המחלה, הרגשתי חלשה, בודדה ואבודה, מעין ענן שחור כבד שמעיב ומכסה את הכל, מסמן סוף לכל מה שהיה שם קודם ולא מותיר פתח רב לאור...
עם המסע מצאתי המוני פרצות בתוך הענן שהלך והתפוגג והאור צץ דרך בקיעים רבים והציף את הכל באמונה, בכח ובאושר.
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אז באמת מהמקום החשוך הזה של הבשורה על המחלה צומח לו שחר חדש, מקום שבו אני קשובה יותר לעצמי, מתחברת ועושה את רצונותיי ומרגישה שלמרות המגבלות הפיזיות יש לי כח ועצמה פנימית לחיות את חיי בצורה טובה יותר ושאני לא באמת לבד (כפי שתמיד הרגשתי) - אני מוקפת במשפחה וחברים אוהבים אבל הגילוי היותר מדהים הוא שיש לי את עצמי וזה בהחלט לא מעט!, לא יודעת אם אתם יורדים לסוף דעתי, אבל לפתע מהמקום הנמוך, צצים להם תעצומות נפש, אהבה רבה לחיים ורצון עז להיאחז בהם וזה כח חזק ומניע שגובר על הכל...

ללמוד לקבל
בעקבות המחלה והמסע שאני עוברת, הוצפתי בהמון אנשים יקרים שחיבקו אותי והציעו את אהבתם בצורות שונות של התעניינות אמיתית ודאגה לשלומי, ביקורים והשתתפות פיזית במסע, עזרה עם הבנות, תשורות בצורות שונות, תפילות, טיפולים כאלה ואחרים, מסרים ואיחולים להחלמה שנשלחו בכל מיני צורות ווריאציות (איש איש בדרכו ובאמונתו) ולפתע מצאתי את עצמי, אחרי שנים רבות של נתינה, בצד המקבל. זה לא היה קל עבורי וכלל לא מובן מאליו, אבל נאלצתי ללמוד לקבל ואט אט הבנתי שיש גם בזה סוג של עצמה והכלה וזה בעיקר מאפשר סוג של קרבה אמתית והדדיות ביחסים ויוצר משהו יותר שלם ומאוזן וכן, למדתי להנות גם מזה :)
אני מודה לכל מי שליווה אותי לאורך כל הדרך והיה שותף למסע (לבטח אכתוב פוסט תודות אישיות בסופו),  זה באמת לא היה לי מובן מאליו ומאוד מחמם את לבי.

ללמוד לחיות את הרגע ואת מה שאני רוצה
כבת בכורה במשפחה (תפקיד שנושא בחובו אחריות מגיל צעיר וסוג של מנהיגות), כפרפקציוניסטית חסרת תקנה (נדרש גם במקצוע שבו עסקתי 20 שנה), נעשיתי פריקית של שליטה ורצון לוודאות מוחלטת וסדר היום שלי היה מורכב מאינסוף של דברים ש"צריך" ו"ראוי" ו"מצופה" ממני לעשות. מרב ערימות ה"צריכים", שכחתי בכלל מה אני רוצה - פשוט בסדר היום העמוס והמתוכנן שלי לא היה מקום לדברים של רוצה... ועם השנים חייתי למען... ושכחתי את עצמי. היו לי מעט מאוד רגעים פנויים של לחיות את הרגע ולהתחבר לרצונות האישיים שלי. זוכרת איך בימים הראשונים אחרי שעזבתי את העבודה ונוצר לי זמן פנוי למלא, מיד צצו להם כל חובות הבית, הפרוצדורות שצריך לסדר מול המוסדות, הדאגות של מה יהיה, ועוד ועוד "צריכים" שכאלה והיה לי מאוד קשה להניח אותם לרגע בצד ולהתחבר למה שאני רוצה (להבדיל מצריכה).
עם הזמן (ועם עזרה של ענת הפסיכולוגית, אפרת בדמיון המודרך  ושיחות עם חברים קרובים), התחברתי מחדש לרצונות שלי ואני לומדת לחיות אותם לצד כל המחויבויות שקיימות (כאם, רעיה, אשת קריירה, אשת חברה וכו'...) ועוד ערך מוסף שגיליתי ממש לאחרונה, שכשמפנים מקום לרצונות האישיים והם באים על סיפוקם, גם המקומות של ה"צריך" נעשים מתוך רצון וחדווה גדולים יותר...
זה ממש לא מובן מאליו עבורי לקום לבוקר חסר תכנונים ולשאול את עצמי מה אני רוצה ולגלות שלעתים זה לצעוד באוויר הפתוח (כמו היום למשל), לעתים לפגוש חברים, לעתים לצייר או לקרוא או סתם לשבת ולפגוש את עצמי לשיחה :)
רכבת ההרים הלא צפויה הזאת מלמדת אותי בכל פעם מחדש שאי אפשר לשלוט באמת על מה שקורה, יש דברים גדולים מאתנו,לא צפויים ואפילו המחר כלל לא בטוח ולכן צריך להרפות וללמוד להנות מהרגע וממה שקיים עכשיו, ברגע זה ממש.

אני מניחה שיש עוד הרבה דברים שקיבלתי במסע ושיעלו מיד אחרי שאשגר את הפוסט, אבל גם ככה הוא יצא ארוך ומן הסתם אשוב ואשתף גם בהמשך...
מאחלת לכולכם שבוע טוב ומבורך עם הרבה התבהרויות
באהבה 
אורלי


ציור מהתקופה האחרונה, נוף מופשט, אקריליק על בד 90*120 ס"מ




יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

הערת שוליים...

אז אחרי המתנה ארוכה ארוכה, שנדמתה כמו נצח ושבה התחדדה בי מחדש ההכרה שהזמן הוא מושג יחסי ומשתנה בהתאם למצבנו הנפשי ולנקודת המבט שבה אנו מודדים אותו... הגיעה התשובה היום - השוליים נקיים !
אין לכם מושג עד כמה רווח לי בהישמע הבשורה המשמחת הזאת אחרי כל הדאגה ותסריטי האימה שדמיתי בראשי.
לא ידעתי מהיכן לשאוב את הכח לניתוח נוסף אחרי השניים שעברתי בסמיכות ובייחוד אחרי שהצלחתי לראות את סוף המסע מתקרב... החזרה לאחור ויותר מזה לכריתה הצליחה להפיל את רוחי.
אבל כמו תמיד (וכדי שלא נחשוב שהחיים פשוטים...) יש סייגים לבשורה וצריך לבדוק האם גבול השוליים הנקיים מספיק רחב בשביל להחליט סופית שאפשר להימנע מניתוח נוסף. זה תלוי בהחלטה של האונקולוגית (לכל אונקולוג גישה משלו ומידת טווח ביטחון שונה שמניחה את דעתו...) וגם בהחלטה שלי.
ביום ראשון יש לנו פגישה עם האונקולוגית ואחרי שנשמע את דעתה נחליט סופית.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות מכל הלב למשפחתי התומכת ולחבריי שלא הפסיקו לתמוך ולסייע לאורך כל הדרך, בביקורים, טלפונים, ארוחות ומטעמים והיו גב תומך ומשענת מוצקה ברגעים הקשים, רוצה להקדיש לכם פסקה קטנה שמצאתי ומבטאת את מה שאני חשה:

"חברים הם כמו מלאכים
המרימים אותנו על רגלינו
כאשר הכנפיים שלנו
אינן זוכרות כיצד לעוף..."

ועוד משפט חכם שניסיתי לזכור ולשאוב ממנו כח לאורך כל תקופת החוסר וודאות ובעיקר במקומות הנמוכים וממליצה לכולם לאמץ, להפנים ולזכור תמיד:

"כאשר השמים מכוסים בעננים כבדים
השמש לא באמת נעלמת..."
אקהרט טול

ולסיום ציור חדש שציירתי בתקופה האחרונה, שמעבר לנוף המופשט שבו מתחבר גם לעניין הגבולות, הטשטוש והבהירות, ולהפתעות שצצות בדרך ...


נוף מופשט, אקריליק על בד 100*1000

עדכון נוסף קצר ומשמח -

היינו היום בהדסה ופגשנו את האונקולוגית וגם היא הסכימה שאין צורך בניתוח נוסף כרגע !
החל משבוע הבא, עוברים לשלב ההקרנות, ככל הנראה כשלושים,  ואחרי זה נבצע שוב MRI ונקווה שהכל יהיה תקין ו"נקי" והמסע הזה יהיה מאחורינו, אמן ואמן!

יום שישי, 26 באוקטובר 2012

סוף שבוע של חוסר וודאות...

לכל יקיריי הדואגים, עדכון קצר לפני השבת -
ביום שלישי בערב עברתי ניתוח נוסף של הרחבת שוליים באסותא. הניתוח עבר מהר... וכבר ביום רביעי בבוקר הייתי בדרכי הביתה...
סה"כ הכאב לא רב, אני סובלת יותר מהזרוע הימנית כתוצאה מהניתוח הקודם שבו הוצאו בלוטות הלימפה. אומרים שזה לוקח זמן עד שכל הנוזל הלימפאטי מתפזר בגוף והגודש והכאב חולפים, אז אני בהמתנה :)
קבעתי תור לפיזיוטראפיה ומקווה שאט אט התנועה של היד תתרחב ותשוב להיות חופשית.
אני מייחלת שהפעם התוצאות של הפתולוגיה יהיו חיוביות ואוכל להתקדם לשלב הבא במסע, ההקרנות. 
הבוקר קמתי קצת עצבנית וחסרת מנוחה, החוסר וודאות מקשה עליי... (אף פעם לא הצטיינתי בתחום)  והחלטתי לנסות לצייר כדי להתבטא ולהפיג מתחים... מעלה את הציור שיצא, נראה לי שהוא מבטא את תחושותיי ...
מוסיפה שיר שהתחבר לי ומאחלת לכולנו שבת שלום, סוף שבוע נעים ובשורות טובות!


ציור חדש מהיום, ללא שם עדיין...  אולי אקרא לו "סערה 2", אריליק על בד 100*100 ס"מ

מהמרחקים 
מילים ולחן: סגיב כהן

והים לא נרגע, רק גאה וגאה
את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך

את היופי שלך, את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך לעולם

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

הוציאי עכשיו מגירות מליבך
ורוקני רגשות משומשים
אולי תמצאי את אושרך, את כוחך
שקברת עם הזמן בשנים

מהמרחקים שאת בורחת...

קחי עכשיו את אושרך, את כוחך
ורוקני רגשות משומשים
הסתכלי מסביבך, תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך

יום שני, 22 באוקטובר 2012

רכבת הרים כבר אמרנו ?!

אז לפני עשרה ימים בערך, עברתי את הניתוח ושבוע לאחר מכן הוצא הנקז ומאז היד שלי גדושה בנוזלים וכואבת, אבל זה היה צפוי ואמור להירגע ולחלוף עם הזמן...
שמחתי על סיום השלב הזה והתחלתי לצבוע את העתיד בצבעים אופטימיים ולחשוב על דברים נחמדים לעשות - (חוג אמנות שימושית וציור במרכז לנשים מחלימות בירושלים, סרטים שרציתי לראות, ספרים שרציתי לקרוא ואנשים שרציתי לפגוש...)
אבל כמו ברכבת הרים מטלטלת, שהעליות והמורדות בה תלולים ומפתיעים, מישהו תכנן את הדברים אחרת ובנה עבורי עתיד קצת שונה... ביום חמישי הגיעו תוצאות הפתולוגיה -
הבשורות המשמחות שהבלוטות שהוציאו, 26 במספר (! לא מעט...) נקיות (משמח) , ששני ממצאים קטנים שנחשדו כשפירים, אכן היו שפירים (משמח גם כן), א ב ל  שהממצא שהיה נגוע יצא ללא שוליים נקיים מסביב...
אחרי הבכי (כן, שלי...) והבעסה (שלי ושל עמי) החל הסרט של מה עושים? מה האפשרויות? וכיצד מחליטים?  אני קצת עייפה  כרגע ועליי להתכונן למחר... ולכן אקצר ואומר שבסופו של דבר ואחרי לילות ללא שינה (שבאמצע יום הולדת ליערה) והתייעצויות עם ד"ר פפו והאונקולוגית (ד"ר ביאטריס עוזיאלי) ועוד כמה..., הוחלט על ניתוח נוסף בהקדם האפשרי (כשהזכרון עדיין טרי והרקמות לא זזו עדיין משמעותית ממקומן) שבו יורחבו השוליים, כלומר ניתוח שבו יוציאו אזורים נוספים מסביב למקום, בתקווה להגיע הפעם לשוליים נקיים. הניתוח נקבע למחר בערב (!) ואני מקווה ומייחלת שהפעם זה יצליח.
מבקשת ממכם להתפלל/להחזיק אצבעות/לשלוח הילינג/דמיון מודרך או כל מה שאתם מאמינים בו ויוכל לעזור...
אם הכל יעבור כשורה, אני עתידה להשתחרר ביום רביעי ושוב לייחל לתוצאות טובות בפתולוגיה ולהתחיל לרקום תכניות משמחות לעתיד... במידה והשוליים שוב לא יהיו נקיים נצטרך לפנות לאופציה האחרונה הכי פחות מועדפת, שממנה ניסיתי להימנע בכל מאודי - כריתת השד, אבל בואו לא נקלקל באנרגיות שליליות ונקווה שוב לטוב :)


סערה, אקריליק על בד 60*80, ציור ישן שלי שמתאים להלך הרוח של הימים האחרונים

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

אחרי הניתוח !

אז כן, אני אחרי הניתוח (!) ועוד שלב משמעותי במסע מאחוריי !
אחרי שנפשנו ובילינו היטב ברמת הגולן המדהימה, נפגשנו עם חברים ומשפחה בחגים, התחזקנו והתכוננו לניתוח...
ביום שלישי בבוקר נסעתי עם עמי לאסף הרופא ושם סימנו לי בקליפים את האזורים שצריך להסיר (לא נעים, אך לא נורא)  משם נסענו לאסותא בראשון לציון (בית חולים קטן ואינטימי, בעל תודעת שירות גבוהה) לסימון בלוטת הזקיף, (מזריקים מעט חומר רדיואקטיבי שמתפשט לבלוטות בבית השחי. הבלוטה הראשונה שמקבלת את החומר היא בלוטת הזקיף ואותה מסירים ראשונה לבדיקה פתולוגית מהירה שנעשית תוך כדי הניתוח - אם הבלוטה יוצאת "נקיה" מסירים רק את האזור שהיה נגוע בשד ובזאת מסתיים הניתוח, אך אם הבלוטה נגועה, ממשיכים הלאה ומוציאים גם את בלוטות הלימפה). ד"ר פפו (המדהים) החליט לתת לי סיכוי ולבצע את הבדיקה, למרות שכבר בהתחלה היה  לי ממצא בבית השחי והסיכוי שהבלוטה תהיה נקיה היה קטן...
למרות שמאוד רציתי, התפללתי וייחלתי לכך...לצערי בלוטת הזקיף הייתה נגועה ולכן היה צורך להסיר גם בלוטות לימפה מבית השחי. הניתוח התבצע כמובן תחת הרדמה מלאה וארך כשעה וחצי, אחריו הייתי בהתאוששות כשלשת רבעי השעה ומיד אח"כ הועברתי למחלקה לאשפוז. למרות שרוחי נפלה ברגע הראשון שגיליתי שהוציאו גם בלוטות לימפה (ראיתי את הנקז שחובר לכמה ימים לבית השחי), התעודדתי מכך שהכאבים היו נסבלים ואפילו יכולתי להזיז את היד כבר באותו הערב. למחרת, יום רביעי בערב נפגשנו עם ד"ר פפו שסיפר על מהלך הניתוח, בדק אותי ושאל אם אני רוצה להשתחרר לבית ולא היה צריך יותר מכך, על-מנת שעוד באותו לילה היינו שוב בבית בחיק המשפחה. אני מתחזקת מיום ליום, מזיזה את היד ואפילו כותבת לכם עכשיו עדכון :)
יש לי כאמור חבר צמוד ומאוד מגביל בצורת נקז שמנקז את הנוזל הלימפטי וזה לא הכי נעים ונח, בעיקר בלילות שבהם קשה לי למצוא את התנוחה הנכונה לישון ביחד איתו, אבל מקווה שביום שני הקרוב בביקורת אצל ד"ר פפו ניפרד לנו ולא נשוב להתראות לעולמים...
היד שלי כרגע מוגבלת בתנועה, אבל לאט לאט עם פיזיוטראפיה ותרגילים התנועה תוכל לחזור ולהיות חופשית. מה שכן, הובהר לי שמעתה אצטרך לשמור על היד בהקפדה יתירה, שכן לאחר הוצאת בלוטות הלימפה היא חשופה לזיהומים וכל שריטה/עקיצה/כוויה/חתך עלולים ליצור בצקת או זיהום. אני מקווה שעם הזמן המגבלות ירדו ואשוב לתפקד (כמעט) כרגיל.
אנחנו אמורים לקבל את תוצאות הפתולוגיה תוך שבועיים, שבהם יגידו לנו כמה בלוטות בדיוק הוציאו וכמה מהם היו נגועות והאם הממצאים שהוסרו מהשד הוצאו עם שוליים נקיים ואנחנו מייחלים לתוצאות טובות.
השלב הבא שלי במסע הוא הקרנות וטיפול ביולוגי (הרצפטין שאני מקבלת פעם בשלושה שבועות באינפוזיה) וכדורים הורמונליים למשך חמש שנים, אבל אחרי הניתוח ובעיקר הכימו הם פינאטס :)
מדהים לחשוב איזה ארטילריה כבדה (טיפול כימי, פיזי, ביולוגי, הורמונלי) מפעילים על כמה תאים חולים ואני משוכנעת שבעוד כמה שנים הטיפול בסרטן ילך וישתכלל וניתן יהיה לטפל בו בצורה מקומית הרבה פחות אגרסיבית. מצד שני צריך לזכור שעד לא מזמן סרטן היה שווה לגזר דין מוות... ולכן צריך להודות גם על הטיפולים שיש כיום.

וכדי שלא נסיים באווירת נכאים, מעלה כמה תמונות מהטיול שעשינו בצפון מספר ימים לפני הניתוח וממליצה לכולכם ללכת ולטייל כל עוד אתם בריאים בגופכם ובנפשכם כי אלו הדברים שגורמים לנו אושר ! סוף שבוע נעים ושבת שלום לכולם.



אם למישהו יש ספק שהסתיו כבר כאן, החצב הפורח מוכיח זאת במלוא תפארתו...



מטעי הכרמים בעין זיוון


שעת בין ערביים מקסימה בגולן


ואין כמו ציורי השקיעה של אלהים... בסופו של יום מוצלח







יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

עדכונים בין החגים

חלפו כמה שבועות מאז שכתבתי.  הימים ימי ראשית הסתיו, מזג האוויר משתנה ואתו גם אני מתניידת בין השמחות, התהיות, הפחדים, החוזק, החולשה והתקווה.
ביום שלישי הבא אני אמורה לעבור את הניתוח בבית חולים אסותא בראשון לציון וסביבו הייתי צריכה לעשות הרבה בדיקות והכנות (בדיקות דם, אקו לב, א.ק.ג, צילום חזה, MRI'סימון הגידול בקליפים) ומחר פגישה עם המרדים ועם מתאמת הניתוחים באסותא. ביום חמישי אנחנו נוסעים לצימר ברמת הגולן ומקווה לנשום עמוק נופים, אויר וניחוחות משכרים, שיגיעו איתי עד לניתוח ויתנו לי כוח לעבור אותו בקלות יחסית.
סוף סוף חזרתי לצייר (!) ומעלה כאן ציור חדש שקראתי לו "ממעמקים", ולא אוסיף עליו פירושים נוספים... מיד אחריו ציירתי ציור נוסף (שאולי אעלה בהזדמנות אחרת) ומקווה שהם מהווים את הסנוניות הראשונות שמבשרות את פרץ היצירה (חלמתי על תערוכה בסוף המסע, זוכרים?!)
הימים כאמור מאוד עמוסים בבדיקות ובבירוקרטיות מן הצד האחד ובחגי תשרי ובמפגשים משפחתיים וחבריים מן הצד השני  ובין כל אלה מנסה לעשות עבודה עם עצמי ותוהה על המשמעויות של התקופה ושל מה שאני עוברת, אנסה לשתף אתכם בחלקם: התפטרתי מעבודתי ולקחתי "חפש" לעצמי כדי לעשות דברים שאני רוצה ואוהבת , אבל האם באמת אני יודעת מה אני רוצה? (ולא מה צריך/מקובל/ראוי ש...) ומתי בפעם האחרונה חייתי מתוך חפש? והאם אני באמת מסוגלת לחיות את רצונותיי ואת החפש מבלי נקיפות מצפון על מה שבחרתי לעשות ומן הצד השני על מה שלא עשיתי או על מה שבחרתי לוותר?!
נושא אחר שמעסיק אותי הוא מושג ה"נשיות", מהי? ומה משמעותה מעבר לסממניה החיצוניים? וכיצד היא באה לידי ביטוי כאשר ביטויי החיצוניים (שיער/חזה) נעלמים?! 
ומהו ה"אושר" הנכסף שאנו מייחלים לו ומאחלים אותו מידי שנה לאחרים? האם הוא משהו גדול, עמוק ונשגב שנתברכו בו רק ברי מזל מעטים? או שמא הוא רגעים קטנים וקסומים שיש לכולנו ואנו נוצרים אותם איתנו במסע של החיים?
אין לי תשובות מוחלטות כרגע, ואולי התשובות הן אישיות ומשתנות בין אנשים שונים, אבל המסע שאני עוברת, נוגע בכל אלה ומפגיש אותי עם אותם מקומות ואני מאמינה שבסופו של דבר אמצא את התשובות שנכונות לפחות עבורי...
ולסיום, הציור החדש שציירתי ושיר מקסים של קובי אפללו שנראה לי מתחבר גם לציור וגם להרהורים שהעליתי...
המשך חג שמח, ימים בהירים ושמחות קטנות כגדולות לכולם !

"ממעמקים", אקריליק על בד 100*100 ס"מ

ים הרחמים 
מילים (ולחן) : קובי אפללו

אם החיים הם חידה לא מפורשת
והסודות זורמים בהם כמו נחלים
מנסים למצוא את כל צבעי הקשת
עובדים קשה לבנות פה משהו במילים

ואתה חי בזמן זמני, ספור בלוח
ומקווה לשתות את החיים עד תום.
ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח
ועל הדרך להגשים איזה חלום

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים
אולי אחרי הכל תשמח מהחיים
תאמר תודה ותהפוך פתאום למים
ותצטרף לים הרחמים

אם השנים חולפות מהר ולא הספקת
ולא נשאר מהן יותר מזיכרון
היית איש חשוב ענק אך התפוגגת
והשתדלת להשלים עם השעון

אם החיים הם חידה לא מפורשת
והסודות זורמים בהם כמו נחלים
תקווה למצוא את כל צבעי הקשת
תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים...

יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה...













לכל יקיריי,
שנה חדשה בפתח, מריחים זאת באויר, מרגישים זאת בצינת הבוקר... רוחות של חג מנשבות ותקוות חדשות ממלאות את חלל העתיד. מי יתן ותהיה זאת שנה טובה ומאושרת, שנדע בה בריאות שמחה ואושר, נגשים חלומות, ונממש את עצמנו, שנדע למצוא את האיזון הפנימי והשלווה ונרווה סיפוק ונחת מעצמנו ומסביבתנו. על פוליטיקה לא רוצה לדבר כאן, אבל כמו תמיד נייחל לשלום ולבטחון ונקווה שהנס יקרה ויום אחד נצליח לחיות פה ביחד, ללא מלחמות וסכסוכים מבפנים ומבחוץ.

זמן רב לא כתבתי, הייתי טרודה בהתעסקויות רבות שקשורות לטיפולים ולבדיקות, לסיום עבודתי בפרלוד, בבירוקרטיות מתמשכות מול ביטוח לאומי ורשויות אחרות (שווה פוסט בפני עצמו...), וענייני תחילת השנה  שגוזלים מכולנו לא מעט אנרגיה.

אז קצת עדכונים -
ראשית, הכימו מאחוריי !!!, לפני שבוע קיבלתי את הטיפול השישי ובזה תם השלב הראשון והפחות סימפטי שלי במסע.
היום אני עושה בדיקת MRI ומקווה שהתוצאות יהיו מעודדות ויאשרו את תחזיות הרופאים שהגידול אכן הצטמצם בצורה ניכרת ובהתאם נוכל לעבור לשלב הבא - ניתוח הסרה חלקית של השד ושל בלוטת הלימפה שעתיד להתרחש מיד אחרי סוכות.
בסופו של דבר בחרתי לעבור את הניתוח באסותא עם ד"ר פפו שכזכור איבחן את המחלה והיה מקסים ואנושי מהרגע הראשון ויחד עם זאת הוא מקצועי ובעל ידע ונסיון רב בתחום. לאורך כל הדרך הרגשתי רצון וצורך לחזור אליו ולעשות את הניתוח דווקא איתו, מעין סגירת מעגל ותחושה שיש על מי לסמוך.
עד לניתוח ישאר לי כחודש שרובו חגים ובהם אני מקווה לנוח, לנפוש ולהתחזק. בינתיים לומדת בכל יום דברים חדשים על עצמי ומבינה שלמסע הזה יש פנים רבות ושבסופו של דבר, אני מקווה שאוכל להסתכל לאחור ולומר שהתחזקתי ממנו ויצאתי נשכרת. מבטיחה לשתף בהמשך...
לעת עתה אסיים בברכת חג שמח לכולם וכהרגלנו, מביאה שיר שמתחבר אליי כרגע ...

שיר תקווה 

היום הזה הוא התחלה
בדף חדש אתה נוגע
ביום הזה תישא תפילה
תדע שיש מי ששומע
אל תוותר מיד
ויש לך מרחק ללכת
אל תוותר מיד
אם לא עכשיו אולי עוד שנה

היום הזה הוא התחלה
תחשוב אתה יכול אחרת
והתשובה לשאלה
בתוכך היא מסתתרת
אל תפחד עכשיו
כי לא אבדה לך הדרך
אל תפחד עכשיו
אם לא היום אולי עוד שנה

עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע

היום הזה אתה ראשון
בעצמך אתה בחרת
ביום הזה הניצחון
בעצם זה שלא נשברת
אל תתייאש עכשיו
האמונה אותך שומרת
אל תתייאש עכשיו
גם אם חלפה עברה עוד שנה 

מילים: מיכאל וקנין

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

קצת עדכונים והגיגים כרגיל...

לכל יקיריי, משפחתי, חבריי ומכריי שדואגים ומתעניינים בשלומי
רציתי להודות לכם ולעדכן אותכם מעט בקורותיי ושוב מתנצלת שאני לא תמיד זמינה לעדכונים אישיים אונליין, אבל מקבלת ממכם את המיילים, המסרונים והטלפונים וזה מחמם את ליבי!
ביום רביעי שעבר קיבלתי את הכימו החמישי, הלפני אחרון וזה מאוד משמח שמתחילים לראות את הסוף של הפרק הלא סימפטי הזה. שוב היתה חולשה ובחילות, שוב טעם הברזל בפה, התחושה של חוסר המנוחה לגוף (גם כשהוא נח שעות על גבי שעות...), היציאות הלא סדירות (ולא מדובר על יציאות לבילוי... וסליחה שאני משתפת, אבל אמרנו שנהיה כינים, כי אחרת אין לזה טעם ), החום שעלה ביום שני בערב, אחרי שחשבנו שאני מתחילה להתאושש וירד בחזרה אחרי שני אקמולים, בקיצור רכבת הרים מטלטלת של עליות וירידות כדי שלא נתבלבל חלילה ונחשוב שמשהו פה צפוי או ידוע מראש...
אבל מאתמול אני בסדר וזה מה שחשוב !
החפש כמעט מאחורינו וסה"כ ולמרות כל מה שעברנו, אנחנו מסכמים אותו כסביר, הצלחנו להנות ולהתחזק גם בין לבין ולדעת להעריך יותר את הימים, השעות והרגעים המשמחים וזה שיעור חשוב לחיים, תודו !

כרגע אני מתחילה להתכונן לשלב הבא של הטיפול - ניתוח שצפוי להיות כחודש אחרי הכימו השישי, בסביבות סוף אוקטובר. נפגשתי עם כירורגית  בהדסה (ד"ר עינת כרמון) וביום חמישי עם ד"ר יצחק פפאו (הרופא שאיבחן את המחלה והיה מקצועי ולא פחות מזה אנושי ברמות מפתיעות) ושניהם דיברו פחות או יותר על אותה תכנית - הסרה חלקית של הגוש הנגוע בחזה, פלוס הוצאת בלוטות הלימפה מבית השחי הימני. הבשורות הטובות הן שנפתרתי ככל הנראה ממה שהפחיד אותי בזמנו ולא התחבר אליי, הצורך בשחזור/השתלה/פלסטיקאי/סיליקון/מתיחות וכו'... (וכן, אני יודעת, יש נשים שעושות את זה גם ללא המחלה, אבל כל אחד ותפיסת עולמו). אני דוגלת בכמה שיותר טבעיות (גם אם זה אומר לא מושלם), איכשהו אני מרגישה שהזמן מטביע בנו בטבעיות את סממניו וזה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו ויש בו גם יופי והדר. מוזר איך שהיוצרות מתחלפות  ובנות צעירות בגילאי העשרה (אם לא קודם לכן...)  רוצות להתבגר מהר, להתאפר, לנעול נעלי עקב (רצוי שחורות עם נצנצים) להתלבש ולהיראות כמו נשים, ואילו בנות החמישים פלוס (אם לא קודם לכן...) רצות בחזרה אחרי הנעורים האבודים ומותחות פנים/ איברים אחרים ומנסות להיראות שוב בנות עשרים... בעיניי אפילו לקמטים יש יופי ועבר ויש לתת להם מקום של כבוד והדר. ואולי זה לא מקובל לחשוב כך, אבל זאת אני ולכן שמחתי על הבשורה.
הבשורה הפחות משמחת היתה שיצטרכו להוציא את בלוטות הלימפה, כיוון שהיו נגועות מלכתחילה וגם אם הגוש יעלם לגמרי אחרי הכימו (כרגע הוא קטן מאוד), לא לוקחים סיכונים והולכים על הגישה הבטוחה של הוצאת הבלוטות. (כמה בדיוק, יוחלט בניתוח ובהתאם לבדיקת ה-MRI שאצטרך לעשות אחרי הכימו האחרון). מעבר לחתך ולצלקת הוצאת הבלוטות עלולה לגרום לבצקת ביד בעתיד ומצריכה שמירה וזהירות יתרה על היד, שכן מנגנון ההגנה המיידי שלה מוסר (או נחלש, במידה ויצאו רק חלק) ולכן כל חתך/כוייה/עקיצה עלולים לגרום לזיהום ומצריכים טיפול אנטיביוטי. גם משאות כבדים מדי לא מומלצים (עכשיו תהיה סיבה מוצדקת לתת לעמי לשאת את הסלים בסופר :) וטיסות ארוכות מדי, יצריכו לבישה של שרוול לחץ מיוחד (בשביל אוסטרליה או סין אהיה מוכנה לשאת גם את זה :) וכיוון שמדובר ביד הימנית החזקה שלי, מודה שזה קצת מטריד, אבל אני מקווה לטוב ומנסה לחשוב חיובי (והרי יש אלפי נשים שחיות עם זה בשלום...)
בכל מקרה, אלה הם פני הדברים כרגע ואם לא תהינה הפתעות אחרי הכימו וה-MRI (זוכרים שום דבר לא בטוח...), זה מה שמתוכנן לי אחרי החגים. (מה שכנראה ישאיר לנו את סוכות לבילויים :).
עדכון נוסף חשוב הוא שהחלטתי לסיים את עבודתי בפרלוד בסוף החודש, אחרי שבע שנים שבהם ניהלתי את הסטודיו ונהניתי מהעשייה הגרפית ומהפקות הדפוס המיוחדות וכמובן מחבריי לעבודה ובראשם המנכ"ל של החברה (אישיות מיוחדת ונדירה, שהיה לי העונג והכבוד להכיר ולעבוד תחתיה ואם הייתי יודעת שהוא מסכים הייתי מפרסמת פה את שמו ומכבירה בשבחיו...). ההחלטה היתה לא פשוטה עבורי והתגבשה בעקבות מגוון רחב ומורכב של שיקולים ולמרות הקושי והצער שיש בכל פרידה, אני חושבת שזה צעד נכון עבורי, שיוריד ממני לחץ ויאפשר לי להתמקד במסע ההחלמה ובדברים שעושים לי טוב (יותר זמן עם המשפחה והחברים, ציור, בישול טוב, קריאה, קורסים שאני אוהבת, טיולים, בילויים ומנוחה).
חברים השבת תיכף נכנסת ואני רוצה לשלוח זאת לפניי (למען אחותי וחבריי השומרים...) ולכן אסיים באיחולי סוף שבוע נעים וחמים ומצרפת משפט חכם שנתקלתי בו השבוע ברשת :

כשנשאל הדלאי למה, מה הדבר שהכי מפתיע אותו בחיים, ענה:
האדם.
הוא מקריב את הבריאות שלו כדי לעשות כסף ואז מקריב את הכסף שלו כדי להחזיר לעצמו את הבריאות שלו.
הוא כל כך עסוק בעתיד שלו עד שהוא שוכח להנות מההווה, והתוצאה היא שהוא לא חי בהווה ולא בעתיד.
הוא חי כאילו שלעולם לא ימות ואז מת בלי שבאמת חי. 
 (הדלאי למה)


ותחשבו על זה... שבת שלום !
אורלי


יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

ממש לפני הכימו החמישי

כמה מהר עוברים הדברים הטובים :), נראה כי רק אתמול כתבתי לכם כמה קשה היה אחרי הכימו הרביעי וכבר מחר מגיע הכימו החמישי, הלפני אחרון שלי !
אז אחרי השבוע שבו שכבתי כמו "זומבי" במיטה, החלטתי שאת השבועיים שנשארו עד הכימו הבא אני מנצלת עד תום לבילוי ולהנאה.
הייתי בהופעה מדהימה של ריטה באמפי בקיסריה. פחות התחברתי לשירים בפרסית מהדיסק החדש שלה, אבל ריטה כמו ריטה, זמרת גדולה ומרגשת עם קול ענק נתנה שואו עם המון שמחה ואנרגיה וביצעה גם שירים מקסימים, אהובים ומוכרים מהדיסקים הישנים. נסעתי עם מרגלית חברתי היקרה ונהננו גם מהנסיעה בערב לעת שקיעה, מהנופים המדהימים בדרך (יש לנו בהחלט ארץ יפה), ממשב הרוח הקריר, מקיסריה היפה ומהיחד שלנו כמו בימים עברו כשעוד היינו ילדות.
מצרפת תמונה של השקיעה,  (נדמה לי מעל בריכות הדגים במעגן מיכאל) וגם מהמראה שלי עם המטפחת, כי החלטתי שבא לי להרגיש חופשיה באותו ערב ולא התחשק לי לחבוש פיאה מחממת לראשי (מוזר אבל בזמן האחרון דווקא הפיאה גורמת לי להרגיש חולה או לא טבעית ואם זה לא היה מפריע כ"כ לבנותיי, מניחה שהייתי מסתובבת יותר במראה הגלח הטבעי, בכלל נושא הפיאה הוא "אישו" מורכב ומשתנה בפני עצמו, אולי אקדיש לו פוסט בהמשך).




בנוסף הייתי עם עמי בסרט מקסים "קסם החיים" בכיכובו של מורגן פרימן ושוב נוכחנו לגלות שאין צורך בתקציבי ענק ובאפקטים מרהיבים על מנת ליצור סרט איכותי, רגיש ונוגע, ממליצה בחום!
מה עוד היה לנו בשבועיים הגדושים האלה? חגיגת יום הולדת (68 ) לאמי היקרה  ב"קפה איתמר" שממוקם במשתלה טובלת בירוק בתוך מושב אורה ומציע תפריט חלבי מצויין (מומלץ כבר אמרתי היום?!) ואירוח של הוריי היקרים בביתנו בסופ"ש,  באולינג עם חברים, אייס סקייט ולונה פארק (אנחנו רק הסענו את הבנות והמתנו במקס ברנר, (ולא נרד לקטנות ונדלג על חישובי הקלוריות שהתווספו לגופנו בערב זה...), ביקור במוזיאון ישראל ובאגף הנוער, נמל יפו לעת ערב ואתמול ביקור בחוצות היוצר עם אחותי מיכאלה  והופעה של יהודית רביץ (שקצת פספסנו בשל השיטוט בדוכנים).
מה לומר, החיים יפים אם רק רוצים וכל עוד יכולים צריך להינות מהטוב שהם מציעים ולזכור שבסוף כל ירידה מגיעה עליה (או לפחות מישור שנועד לאיזון ולחשיבה), החיים הם רכבת הרים וכדאי להנות מהדרך.
אחלו לי שיעבור עד כמה שניתן בקלות... וגם אם יהיה קשה, לא שוכחת שיש ימים אחרים...
באהבה
אורלי

יום שלישי, 31 ביולי 2012

מצטערת שאין לי שום דבר טוב לכתוב על הכימו הרביעי




מצטערת שאין לי שום דבר טוב לכתוב על הכימו הרביעי, מלבד העובדה שהוא עבר...
היה קשה, ארוך ומתיש והנחמה היחידה היא שנותרו רק עוד שניים...
כיוון שלא מצאתי מילים (או כח...) לתאר את חולשת הגוף, חוסר המנוחה והבדידות שחשתי לא כתבתי.
מביאה את מילות השיר (המקסים) "ימים לבנים" של לאה גולדברג שחשתי הזדהות איתו בימים אלה -


"ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה.
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.

כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים
הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר
לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים.
ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו.
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע,
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו,
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה". 

מילים: לאה גולדברג

"שלוות בדידות" (שם זמני), אקריליק על בד 70*100

מייחלת לימים טובים וצבעוניים יותר, שבוודאי עוד יגיעו :)






יום חמישי, 19 ביולי 2012

על עיצות ישראליות, תזונה ומתכונים...

שבועיים חלפו מאז הכימו השלישי ולשמחתי התאוששתי ואחרי כשבוע כוחותיי שבו אלי. מדהים עד כמה השינויים דרסטיים וקיצוניים ואני שואבת מכך נחמה וזוכרת שגם כשקשה יגיע יום חדש בסימן של עלייה והתחזקות.
כיוון שאני מרגישה טוב, רציתי לשתף אתכם (מעט בהומור) במספר תופעות וחוויות שאני עוברת.
ראשית תופעת הישראלים המייעצים, מכירים?! נתקלתם?! בטוחה שכן, אין יולדת או נשואה טרייה או רווקה (או גרושה או אלמנה) שלא זוכה במטר של עיצות מ"מביני דבר" (וגם שלא...) שנתבקשו לייעץ (או שלא...) . אז גם במחלה זה כך ועוד איך... לא פעם נתקלתי בתופעה במפגש עם אדם זר במחלקה האונקולוגית/במספרה/בבית המרקחת שגם הוא חולה ומיד הוא מרגיש אחוות גורל וצורך עז לגולל את כל תולדות חייו ומחלתו, כאביו, תופעות הלואי שיש לו (ושעלולות להיות גם לי) וכמובן הפתרונות שחובה ליישם ותוך כמה דקות אם רצית (אבל גם אם לא...), נהיית שותף מלא, לחייו, לתחלואיו וכאביו ולהחלמתו. יש גם את האנשים הבריאים שרק שמעו שחלתי ב"מחלה" ומיד נזכרים בקרוביהם/שכניהם/מכריהם שחלו והבריאו ומיד הם ממטירים שלל עיצות שעזרו להם וללא ספק יעזרו גם לי... כן עיצות וישראליות הולכים חזק מאוד ביחד :)
אז קיבלתי הצעות לאכול חילבה, פטריות שטאקי, אוכמניות ופירות יער (זה דווקא טעים :), אספרגוס לבן, נבט חיטה, אבקת פשתן, אבקן פולאן, כרוב ניצנים, הרבה שום ובצל, המון פטרוזילה, כוסברה, שמיר ובכלל עשבים ירוקים, (כולל קנאביס רפואי), לשתות רק מיצי פירות או ירקות ובעצם עדיף מיץ רימונים, או בעצם מיץ עשב חיטה לעלות לקברי צדיקים, להפריש צדקה (תמיד טוב), לבדוק את המזוזות בבית, להוסיף שם אמצעי, לעשות רפלקסולוגיה/דיקור סיני/הילינג/סוג'וק/שיאצו/דמיון מודרך, לנסוע ולהתבודד ועוד ועוד ועוד... בקיצור להיות מעלת גרה ועסוקה בפול טיים ג'וב:)
אני יודעת, שהכל נאמר מתוך כוונות טובות לעזור ומתוך אמונה כינה שזה יכול להועיל אבל אם לא עושים סדר ומסננים אפשר להיות חולים רק מההצפה של העשייה והאכילה הזאת...
 אז אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד שואב כח ואמונה מהדברים שמתחברים אליו (דת/רפואה אלטרנטיבית/תזונה כזאת או אחרת/אורח חיים כזה או אחר). העיקר לבחור במשהו שאתה מאמין בו ושגורם לך לחשוב חיובי ולהתחזק.

אני בחרתי להתייעץ עם אפרת, מטפלת הוליסטית מקסימה, נטורופטית שעושה גם דמיון מודרך ובעלת נסיון בתחום האונקולוגי (מתנדבת בביה"ח שערי צדק בסיוע לחולים אונקולוגיים). נעזרתי בה בכל הקשור לתזונה ולחיזוק המערכת החיסונית שלי באמצעות מזון מתאים ואנחנו נפגשות פעם בשבוע לדמיון מודרך.
בזכות אפרת התחלנו לאכול אוכל בריא יותר בבית, שזה אומר הרבה מאוד ירקות, סלטים טריים ופירות, קטניות שעשירות בחלבונים מן הצומח ובסיבים תזונתיים, ברזל וסידן (עדשים, חומוס, שעועית,מש, אפונה, פולי סויה) דגנים מלאים כגון (קינואה, בורגול, גריסי פנינה, כוסמת, אורז מלא (רצוי בסמתי), פסטה מלאה ולחם מקמח מלא, שיבולת שועל).
לצרוך פחות בשר ועוף ויותר דגים, בעיקר כאלה שחיים במים עמוקים (כגון: סולומון, סול, בקלה, טונה). ובשביל הכדוריות הלבנות שלי - לאכול אספרגוס לבן, אבוקדו, כרוב ניצנים, כרוב, אגוזי מלך, שקדים ואגוזי ברזיל.
האמת שהתזונה החדשה התקבלה בצורה מפתיעה באהבה גם אצל עמי והבנות וזה הכניס גיוון, טעם, ריח וצבע חדש למטבחנו.
ולבסוף, רציתי לשתף אתכם במספר מתכונים בריאים, טעימים וקלים להכנה- תהנו ושיהיה לכם בתאבון ובבריאות :)

סלט בורגול 

(מרענן ומתאים לימי הקיץ החמים)

החומרים:

1 כוס בורגול
גריגירי חומוס מבושלים (אפשר של סנפרוסט)
הרבה עלים ירוקים מכל הסוגים: פטרטזיליה, כוסברה, שמיר, נענע, בצל ירוק
2-4 שיני שום
מיץ מלימון סחוט
שמן זית
מלח ופלפל (רצוי גרוס)


אופן ההכנה:

לשים את הבורגול בקערה ולצקת מעל הגרגירים מים רותחים שיכסו את הבורגול בתוספת ס"מ.
לחכות כמה דקות עד שכל המים נספגים בבורגול וניתן להפריד את הגרגירים עם מזלג.
להוסיף את גרגירי החומוס המבושלים שהתרככו (רצוי שיהיו קרים, הסלט מרענן יותר כשהוא קר).
לשטוף היטב את העלים ולקצוץ אותם ולצקת לקערה עם הבורגול והחומוס.
לקלף את השום ולגרד בפומפיה (דקה או גסה) ולהוסיף לסלט.
לצקת מעל מעט שמן זית, מיץ לימון ולתבל במלח ובפלפל לפי הטעם
בתאבון, יאמי יאמי !

מתכון קל וטעים של גריסי פנינה 

(שגם הילדים מאוד מאוד אוהבים)

החומרים:

1 כוס גריסי פנינה
1 עגבניה גדולה (רצוי רכה)
1 בצל
מים, מלח ופלפל


אופן ההכנה:

לקצוץ בצל לקוביות ולהזהיב במעט שמן
לשטוף את גריסי הפנינה ולסנן, להוסיף לבצל שבסיר
לגרד עגבניה בפופיה גסה ולהוסיף לגריסים שבסיר ולערבב
להוסיף 3/4 כוס מים קרים
לתבל במלח ובפלפל, לתת רתיחה, לכסות את הסיר ולהנמיך להבה
עד אשר המים מתאדים והגריסים תופחים ומוכנים
ב ה צ ל ח ה !
ותודה לאפרת על המתכון

קינואה עם בצל וגזר 

החומרים:

1 כוס קינואה
2 גזרים
1 בצל
מים, מלח ופלפל

אופן ההכנה:

לקצוץ בצל לקוביות קטנות ולהזהיב במעט שמן
לקלף ולגרד את הגזרים  ולהוסיף אותם לבצל שבסיר ולערבב.
למי שאוהב אפשר להוסיף בשלב הזה מעט כורכום, אבל ממש לא חובה.
לשטטוף ולסנן את המים מהקינואה ולהוסיפה לסיר.
לערבב ולהוסיף 2 כוסות מים קרים.
לתבל במלח ובפלפל, לתת רתיחה, לכסות את הסיר ולהנמיך להבה
עד אשר המים מתאדים והקינואה מתרככת ומוכנה לאכילה
ב ת א ב ו ן !


מג'אדרה 

החומרים:

1 כוס אורז (רצוי מלא)
1/2 כוס עדשים חומות
1 בצל גדול
מים, מלח, פלפל, כמון

אופן ההכנה:

לשטוף את העדשים ולהשרות כרבע שעה במים רותחים
בזמן הזה, לשטוף היטב את האורז ולסנן את המים.
לקצוץ בצל לקוביות ולהזהיב במעט שמן
אחרי שהבצל הזהיב, להוציאו מהסיר ולהניחו בצד.
להכניס את העדשים המסוננות לסיר ולערבב מעט, לצקת מי קרים שיכסו את העדשים פלוס ס"מ,
להוסיף כמון, מלח ופלפל לערבב ןלהביא לרתיחה ולהנמיך את האש, עד שהעדשים מתבשלים ומתרככים מעט.
להוסיף את האורז השטוף והמסונן ולהוסיף 1/2 1 כוסות מים (אם זה אורז מלא, אז 2 כוסות מים).
לתת רתיחה, לכסות את הסיר ולהנמיך להבה
עד שהמים מתאדים והאורז מתרכך.
לצקת מעל את הבצל שהשארנו בצד ולכסות את הסיר לכמה דקות
ב ה צ ל ח ה !
ותודה לאפרת על המתכון


סלט עדשים קייצי ומרענן 

(טעים וקל להכנה..)

החומרים:

1 שקית עדשים ירוקים/חומים של סנפרוסט
(אפשר גם עדשים יבשים)
פטרוזיליה - (הרבה)
2 בצלים ירוקים (אפשר גם בלי)
שמן זית
לימון, מלח ופלפל


אופן ההכנה:

למלא סיר במים ולהוסיף מעט מלח (כפית), כשהמים רותחים להוסיף את שקית העדשים הקפואה,
להמתין לרתיחה שניה ואחרי 3-5 דקות להוריד מהכריים, לסנן ולשטוף את העדשים.
לשטוף את הפטרוזילה ולקצוץ, להוסיף לעדשים
לתבל במעט שמן זית, מיץ לימון סחוט, מלח ופלפל גרוס
לטעום ולבדוק אם צריך לשפר את התיבול
ב ת א ב ו ן!



מאחלת לכולכם סוף שבוע נעים קרררריר וטעים :)

ציורי "מופשט חורפי", אקריליק על שני בדים: 70*100 ו-70*90 לצינון השרב שבחוץ...


יום רביעי, 11 ביולי 2012

פתאום נפלתי חזק לאדמה...

שבוע חלף מאז הטיפול הכימותרפי השלישי (ואוו חצי כבר מאחוריי!) אבל הפעם נפלתי חזק לאדמה.... לא כתבתי בבלוג כיוון שלא היה לי כח וחשק...קשה להסביר איך המחשבות מצטמצמות ונכנעות לצרכים הפיסיים הבסיסיים של הגוף והאמת היא שבניגוד לכל התקופה, הפעם נפלתי גם מוראלית והרגשתי כאילו רק עכשיו היכתה בי בחוזקה ההכרה של המחלה. יתכן שזה קשור לחוברת שנתנה לי האחות לגבי אפשרויות הניתוח, הצפוי, הכריתה והשחזור שהיו קשים לי לעיכול ולבחירה (איך אפשר לבחור לכרות חלק טבעי ונשי כ"כ בגוף ולהחליפו במגוון של תחליפים, תותבים או השתלות עור שנכרתות מאיזורים אחרים?! הכל נראה לי כ"כ לא טבעי, כואב וזר והבנתי שמחכה לי עוד דרך ארוכה ושהכימו הוא רק התחנה הראשונה במסע... מעבר לזה, הבנות החלו את חפשת הקיץ שלהן והיה לי קשה להעמיד פנים שהכל בסדר ולהיות חזקה אפילו בשבילן ומצד שני לא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה ויסורי המצפון על החפש שיתמוסס לא הניחו את מנוחתי. ביום ראשון בבוקר, הגעתי לפגישה עם אפרת (מטפלת הוליסטית ונטורופטית מקסימה שעוזרת לי בענייני תזונה ודמיון מודרך, מניחה שעוד אקדיש לה פוסט מיוחד בעתיד...) שבורה, חלשה ומפוחדת, שכן אינני רגילה להימצא במקומות הנמוכים האלה ובטח שלא לשהות בהם לאורך זמן, ובוודאי שלא להפגינם כלפיי חוץ... אבל הפגישה נקבעה מבעוד מועד וזה היה מצבי ולכן שיתפתי אותה בפחדיי ובחולשתי והדמעות לא איחרו לבוא... היה לי קשה להודות (בפני עצמי ובפניה) עד כמה קשה לי והיא בטבעיות רבה הכילה את הכל והרגיעה באומרה שזה טבעי שזה מגיע ושלא יתכן לעבור את המסע הזה ללא החלקים הללו, שהם חלק מאיתנו ושצריך להכיר בהם ולאמצם לחיקנו על-מנת שנוכל להיות שלמים. עשינו דמיון מודרך שהתחבר למקומות הכואבים ולעצב שמילא אותי וגם בימים הבאים לא הצלחתי להתרומם מוראלית ולמרות שהיה לי קשה להיות במקום החשוך והלא מוכר הזה של פחדיי וכאביי, השלמתי עם ההבנה שזה חלק מהתהליך ולשם שינוי החלטתי לא להילחם בו ולא "לעשות שריר" כהרגלי, אלא לאמצו בהבנה ובקבלה. ביום שני עלה לי החם ושוב עלה החשש לאישפוז, מיהרנו לטרם ולשמחתנו ספירת הדם היתה תקינה והאבחנה היתה של וירוס, שוחררתי עם אקמולים ודרישה למעקב אחרי החם, שבמידה ויטפס יותר אצטרך להתאשפז. ברכתי על כך שיערה נסעה לחברים בירושלים ולא הייתי צריכה להתמודד מולה ומול החששות...לאט לאט לאט ומיום ליום הכחוחות הפיזיים ובעיקר הנפשיים החלו לחזור אליי, העננים החלו להתפזר והאור החל לבצבץ שוב... מחר אני מתכננת לשוב לעבודה ויש לי עוד שבועיים להתאושש ולתכנן  לעשות דברים שאני רוצה ואוהבת עד לכימו הבא.... מבקשת סליחה שלא עדכנתי ושלא חזרתי לחלקכם, כאמור היו אלה ימים לא קלים עבורי.
היום אני מרגישה שהנפילות האלה חשובות במסע והן ישמשו לצורך עליה והגדרה טובה יותר של איך לחיות את החיים בעתיד. יודעת שכרגע הדברים מעורפלים ואין לי תשובות להכל, אבל משהו חזק בי אומר שיש לכל זה תכלית ושאני עוברת את הדברים הללו לא לחינם, אלא בשביל לחיות חיים טובים יותר ומלאים בעתיד.
מאחלת לכולם בריאות פיזית ונפשית במסע הפתלתל והלא צפוי של החיים !


ציורי, "רוח וחומר", אקריליק על בד 70*100 ס"מ