יום שני, 12 בנובמבר 2012

מתנות שקיבלתי בדרך ושכדאי להפנים

היום התעוררתי לבוקר חדש של אויר נקי וריח של אדמה רטובה של אחרי הגשם.
חזרתי מדמיון מודרך אצל אפרת (המקסימה!) שבו עסקנו (לא שכלית ולא מילולית, רק בתדרי הדמיון) במושג "שפע", והחלטתי להשיל מעלי את המעיל והצעיף, לעטות טרנינג ונעלי ספורט ולצעוד את האוויר הצח והנוף המדהים שמקיפים את הישוב.
בדרך חלפו במוחי מחשבות על התקופה שעברתי והציפו אותי תובנות שהדהדו במהלכה והחלטתי לשתף אתכם (אפילו שהמסע לא תם), אבל אפשר גם סיכומי ביניים נכון? ומעבר לזאת, דיברנו שפע הבוקר נכון?!

אז ראשית נוכחתי ביתר עצמה וחידוד לתובנה ש -
החיים יפים !!!
רואים זאת בקצף גלי הים השוצפים (יום שבת ביפו) , בטיפות המים שיוצרות עיגולי אדווה עדינים בשלוליות, הנחליאלי שנח לרגע על גזע העץ הרטוב, (הבוקר בהליכה), מופע הברקים המרהיב בלילה שחור מעל אורות תל-אביב המרצדים (ביום חמישי נפעמתי מהיופי שלהם ביחד עם איריס שכנתי בדרכנו חזרה לישוב אחרי ערב מהנה), צבעי האדמה וגווני הירוק העז שמקבל הטבע לאחר מנה גדושה של גשם (שמתם לב כמה הרבה גוונים יש לירוק?!), ריחות האדמה והאויר המשכרים, להקת ציפורים נודדת שללא מילים משרטטת צורות גיאומטריות מדויקות בשמים, מופע העננים שמתחדש ומשנה צורתו בכל שעה משעות היום ומוסיף לגווני השקיעה החמים את האפרוריות הדרמטית (השקיעות הכי יפות בעיניי, הן בעונה הזאת של השנה) ויכולתי להמשיך ולמלא את הדף באינספור דוגמאות ומראות נפלאים של טבע שסובב אותנו כל העת ואנחנו רק צריכים להבחין בו...
אז המתנה הראשונה שקיבלתי היא לעצור לרגע (או יותר...) ולהתבונן בו, להתמלא ביופי והתפעמות נוכח המראות, לשאוף זאת עמוק לבפנים ולהתמלא בו. 
בכל אותם רגעים קסומים הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לתעד ולהנציח את ההמראות והחלטתי שכשרותם תחזור מבלגיה עם המצלמה, אקפיד להסתובב איתה ולנסות לנצור את המראות (למרות שתמונה היא דו מימדית וחסרת ריח וקול ולבטח תלקה בחסר אל מול המציאות הממשית), אז צפו לשיתופי מראות בעתיד :) ויותר מזה, עצרו והתבוננו סביבכם, זה שם וחינם לכל דורש !

יש בי (ובכל אחד) עצמות שלא ידעתי על קיומם
כשרק גיליתי את המחלה, הרגשתי חלשה, בודדה ואבודה, מעין ענן שחור כבד שמעיב ומכסה את הכל, מסמן סוף לכל מה שהיה שם קודם ולא מותיר פתח רב לאור...
עם המסע מצאתי המוני פרצות בתוך הענן שהלך והתפוגג והאור צץ דרך בקיעים רבים והציף את הכל באמונה, בכח ובאושר.
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אז באמת מהמקום החשוך הזה של הבשורה על המחלה צומח לו שחר חדש, מקום שבו אני קשובה יותר לעצמי, מתחברת ועושה את רצונותיי ומרגישה שלמרות המגבלות הפיזיות יש לי כח ועצמה פנימית לחיות את חיי בצורה טובה יותר ושאני לא באמת לבד (כפי שתמיד הרגשתי) - אני מוקפת במשפחה וחברים אוהבים אבל הגילוי היותר מדהים הוא שיש לי את עצמי וזה בהחלט לא מעט!, לא יודעת אם אתם יורדים לסוף דעתי, אבל לפתע מהמקום הנמוך, צצים להם תעצומות נפש, אהבה רבה לחיים ורצון עז להיאחז בהם וזה כח חזק ומניע שגובר על הכל...

ללמוד לקבל
בעקבות המחלה והמסע שאני עוברת, הוצפתי בהמון אנשים יקרים שחיבקו אותי והציעו את אהבתם בצורות שונות של התעניינות אמיתית ודאגה לשלומי, ביקורים והשתתפות פיזית במסע, עזרה עם הבנות, תשורות בצורות שונות, תפילות, טיפולים כאלה ואחרים, מסרים ואיחולים להחלמה שנשלחו בכל מיני צורות ווריאציות (איש איש בדרכו ובאמונתו) ולפתע מצאתי את עצמי, אחרי שנים רבות של נתינה, בצד המקבל. זה לא היה קל עבורי וכלל לא מובן מאליו, אבל נאלצתי ללמוד לקבל ואט אט הבנתי שיש גם בזה סוג של עצמה והכלה וזה בעיקר מאפשר סוג של קרבה אמתית והדדיות ביחסים ויוצר משהו יותר שלם ומאוזן וכן, למדתי להנות גם מזה :)
אני מודה לכל מי שליווה אותי לאורך כל הדרך והיה שותף למסע (לבטח אכתוב פוסט תודות אישיות בסופו),  זה באמת לא היה לי מובן מאליו ומאוד מחמם את לבי.

ללמוד לחיות את הרגע ואת מה שאני רוצה
כבת בכורה במשפחה (תפקיד שנושא בחובו אחריות מגיל צעיר וסוג של מנהיגות), כפרפקציוניסטית חסרת תקנה (נדרש גם במקצוע שבו עסקתי 20 שנה), נעשיתי פריקית של שליטה ורצון לוודאות מוחלטת וסדר היום שלי היה מורכב מאינסוף של דברים ש"צריך" ו"ראוי" ו"מצופה" ממני לעשות. מרב ערימות ה"צריכים", שכחתי בכלל מה אני רוצה - פשוט בסדר היום העמוס והמתוכנן שלי לא היה מקום לדברים של רוצה... ועם השנים חייתי למען... ושכחתי את עצמי. היו לי מעט מאוד רגעים פנויים של לחיות את הרגע ולהתחבר לרצונות האישיים שלי. זוכרת איך בימים הראשונים אחרי שעזבתי את העבודה ונוצר לי זמן פנוי למלא, מיד צצו להם כל חובות הבית, הפרוצדורות שצריך לסדר מול המוסדות, הדאגות של מה יהיה, ועוד ועוד "צריכים" שכאלה והיה לי מאוד קשה להניח אותם לרגע בצד ולהתחבר למה שאני רוצה (להבדיל מצריכה).
עם הזמן (ועם עזרה של ענת הפסיכולוגית, אפרת בדמיון המודרך  ושיחות עם חברים קרובים), התחברתי מחדש לרצונות שלי ואני לומדת לחיות אותם לצד כל המחויבויות שקיימות (כאם, רעיה, אשת קריירה, אשת חברה וכו'...) ועוד ערך מוסף שגיליתי ממש לאחרונה, שכשמפנים מקום לרצונות האישיים והם באים על סיפוקם, גם המקומות של ה"צריך" נעשים מתוך רצון וחדווה גדולים יותר...
זה ממש לא מובן מאליו עבורי לקום לבוקר חסר תכנונים ולשאול את עצמי מה אני רוצה ולגלות שלעתים זה לצעוד באוויר הפתוח (כמו היום למשל), לעתים לפגוש חברים, לעתים לצייר או לקרוא או סתם לשבת ולפגוש את עצמי לשיחה :)
רכבת ההרים הלא צפויה הזאת מלמדת אותי בכל פעם מחדש שאי אפשר לשלוט באמת על מה שקורה, יש דברים גדולים מאתנו,לא צפויים ואפילו המחר כלל לא בטוח ולכן צריך להרפות וללמוד להנות מהרגע וממה שקיים עכשיו, ברגע זה ממש.

אני מניחה שיש עוד הרבה דברים שקיבלתי במסע ושיעלו מיד אחרי שאשגר את הפוסט, אבל גם ככה הוא יצא ארוך ומן הסתם אשוב ואשתף גם בהמשך...
מאחלת לכולכם שבוע טוב ומבורך עם הרבה התבהרויות
באהבה 
אורלי


ציור מהתקופה האחרונה, נוף מופשט, אקריליק על בד 90*120 ס"מ




יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

הערת שוליים...

אז אחרי המתנה ארוכה ארוכה, שנדמתה כמו נצח ושבה התחדדה בי מחדש ההכרה שהזמן הוא מושג יחסי ומשתנה בהתאם למצבנו הנפשי ולנקודת המבט שבה אנו מודדים אותו... הגיעה התשובה היום - השוליים נקיים !
אין לכם מושג עד כמה רווח לי בהישמע הבשורה המשמחת הזאת אחרי כל הדאגה ותסריטי האימה שדמיתי בראשי.
לא ידעתי מהיכן לשאוב את הכח לניתוח נוסף אחרי השניים שעברתי בסמיכות ובייחוד אחרי שהצלחתי לראות את סוף המסע מתקרב... החזרה לאחור ויותר מזה לכריתה הצליחה להפיל את רוחי.
אבל כמו תמיד (וכדי שלא נחשוב שהחיים פשוטים...) יש סייגים לבשורה וצריך לבדוק האם גבול השוליים הנקיים מספיק רחב בשביל להחליט סופית שאפשר להימנע מניתוח נוסף. זה תלוי בהחלטה של האונקולוגית (לכל אונקולוג גישה משלו ומידת טווח ביטחון שונה שמניחה את דעתו...) וגם בהחלטה שלי.
ביום ראשון יש לנו פגישה עם האונקולוגית ואחרי שנשמע את דעתה נחליט סופית.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות מכל הלב למשפחתי התומכת ולחבריי שלא הפסיקו לתמוך ולסייע לאורך כל הדרך, בביקורים, טלפונים, ארוחות ומטעמים והיו גב תומך ומשענת מוצקה ברגעים הקשים, רוצה להקדיש לכם פסקה קטנה שמצאתי ומבטאת את מה שאני חשה:

"חברים הם כמו מלאכים
המרימים אותנו על רגלינו
כאשר הכנפיים שלנו
אינן זוכרות כיצד לעוף..."

ועוד משפט חכם שניסיתי לזכור ולשאוב ממנו כח לאורך כל תקופת החוסר וודאות ובעיקר במקומות הנמוכים וממליצה לכולם לאמץ, להפנים ולזכור תמיד:

"כאשר השמים מכוסים בעננים כבדים
השמש לא באמת נעלמת..."
אקהרט טול

ולסיום ציור חדש שציירתי בתקופה האחרונה, שמעבר לנוף המופשט שבו מתחבר גם לעניין הגבולות, הטשטוש והבהירות, ולהפתעות שצצות בדרך ...


נוף מופשט, אקריליק על בד 100*1000

עדכון נוסף קצר ומשמח -

היינו היום בהדסה ופגשנו את האונקולוגית וגם היא הסכימה שאין צורך בניתוח נוסף כרגע !
החל משבוע הבא, עוברים לשלב ההקרנות, ככל הנראה כשלושים,  ואחרי זה נבצע שוב MRI ונקווה שהכל יהיה תקין ו"נקי" והמסע הזה יהיה מאחורינו, אמן ואמן!