עדכון לחג האורים -סרטון חדש, תערוכה, ולימפידמה...

ואוו, זמן רב כל-כך לא כתבתי והאמת שהתלבטתי רבות אם להמשיך ולעדכן את הבלוג...
ראשית חשבתי שתם לו פרק המחלה ורציתי שהבלוג יסתיים בהפי-אנד שבא לידי ביטוי בתערוכת הציורים שיצרתי בסיום המסע ומעבר לזאת, חשבתי שהסיבה העיקרית לכתיבת הבלוג היתה חוסר היכולת שלי (הפיזית והמנטלית) לעדכן את יקיריי בתקופת הטיפולים ולאחר שאלו תמו, הקשר עם יקיריי חזר למסלול הרגיל של מפגשים וטלפונים ולכן לא ראיתי טעם בהמשך כתיבת הבלוג.
מצד שני, הבלוג צבר תאוצה (אתה זורק אבן והיא עושה גלים...) והבנתי שמעבר למעגל הקרוב אליי, קיימים קוראים נוספים ממעגלים רחבים יותר שגילו עניין בבלוג והביעו את רצונם להמשיך ולהתעדכן...
אז הנה אני כאן שוב איתכם במילים ובציורים...

התהוות, אקריליק על בד 100*100 ס"מ

ובכן, בגדול סיימתי את מסלול הטיפולים שיועד לי, שכלל כימותרפיה, ניתוח והקרנות ולאחרונה אף ביצעתי הוצאת שחלות וחצוצרות כאקט מניעתי. חשבתי שבזאת סיימתי את מסע ההחלמה שלי ואת "חובותיי" למחלה... כדרכי, רציתי לעשות "וי" למחלה ולהמשיך הלאה... פניי היו לעתיד והיו לי מספר כיווני מחשבה לגביו. עשיתי קורס יזמות עסקית של מט"י (וקורסים נוספים בשיווק ובניהול עסק) וחשבתי שאחרי שנים רבות כשכירה הגיע זמני לפנות לעצמאות ולממש את גחלת האמנות שיוקדת בי זמן כה רב... הייתה לי מחשבה לשלב בין הציור שלי לבין חוגי אמנות לילדים בישוב (רואה בזה מעין "שליחות" להעביר את העולם המופלא הזה הלאה...). כל העת המשכתי לצייר, לשווק את ציוריי באינטרנט ואף חיפשתי מקומות חדשים להציג בהם.
שמחה לבשר לכם שבינואר 2014, אציג תערוכת יחיד במרכז בק למדע, בניין וחלל תצוגה מדהימים ביופיים בהר-חוצבים ירושלים. מחפשת עדיין שם לתערוכה (חשבתי על "רגעי חסד", או "שברירים" ופתוחה לשמוע הצעות נוספות...)
מזמינה אתכם לבקר בתערוכה במשך שעות היום החל מה-5.1 (וכיוון שלא מזמן הוזמנתם לתערוכה... החלטתי לוותר הפעם על פתיחה רשמית).

כמו כן שמחה להציג בפניכם סרטון (לחצו על הקישור) שיצרתי והעליתי לאחרונה ליוטיוב שמציג מקבץ מייצג של ציוריי האקספרסיביים (רובם צויירו בשנה האחרונה),מקווה שתהנו ואתם מוזמנים להגיב ולחבב (אם אהבתם כמובן :)

לימפיד מה?!

וכמו תמיד, אני נוכחת שהחיים מזמנים לנו הפתעות ואתגרים ולא הכל הולך ממש לפי התכנון...
אז, לפני כחודשיים, מיד לאחר החגים, קמתי עם כאב חד ביד ימין וחשבתי שנתפס לי שריר וזה יעבור. ארחנו חברים והמשכתי לתפקד כרגיל ובערב שמתי לב לחרדתי שהיד קצת נפוחה - להזכירכם, בלוטות הלימפה שלי הוצאו בניתוח (26 מהם), כיוון שבלוטת הזקיף הייתה נגועה, וכתוצאה מזה ידעתי שהיד הימנית שלי, מועדת לפורענות... הזהירו אותי שכל שריטה, עקיצה, כוויה, עומס יתר עליה,עלולים לגרום להתפרצות של לימפידמה.
הלימפידמה היא הצטברות של נוזלים מתחת לרקמת העור כתוצאה מליקוי בניקוז שעליו אחריות בלוטות הלימפה. ככל שניסיתי לא זכרתי, איזשהו ארוע חריג שגרם לטריגר הזה, אבל התוצאה היתה שהיד הלכה והתנפחה ואחרי שקראתי את כל בשורות האיוב לגביי הלימפידמה חיפשתי בבהילות פיזיוטרפיסטית שמתמחה בתחום הלימפה, על-מנת לקבל עיסוי לימפתי וחבישות לחץ שאמורות להחזיר את המצב לקדמותו. 
לא אלאה אתכם בפרטים  ואנסה לקצר (כי גם ככה הבלוג מתארך), רק אומר שבסופו של דבר, אכן התפתחה לי לימפידמה ביד וזה אומר שאחרי כל העיסויים וחבישות הלחץ, אצטרך להיות עם שרוול לחץ מכפות האצבעות עד לבית השחי במשך כל חיי !
הבשורה הזאת היתה קשה עבורי ולא אכחיש שעברתי משבר לא קטן וכל הכעס, התסכול וחוסר האונים שלא היו בכל תקופת המסע שלי להחלמה פרצו החוצה (אולי פוסט טראומה כפי שכינתה זאת חברתי הפסיכולוגית). ראשית שאלתי את עצמי (את מה שלא שאלתי קודם) - למה? למה זה קורה, דווקא לי? ודווקא עכשיו? כשכבר סיימתי את כל הדרך?!
דימיתי זאת כמישהו שסיים קרב ארוך והיה בדרכו לגבול לחגוג את הניצחון ודווקא אז נחתה עליו הפצצה כשהוא חשוף ולא מוכן... הרגשתי שנגמר לי האויר ושאחרי כל מה שעברתי לא אוכל לשאוב כוחות גם לקרב הנוסף...
בנוסף, עלו כל הדאגות של מה יהיה איתי ועם העתיד וכל התכניות שרקמתי, שהרי היד הימנית שלי היא היד החזקה שאיתה אני עובדת, מציירת, מבשלת, מנקה, מלטפת ועושה הכל?!
אבל מה שהיה (וקצת עדיין) הכי קשה עבורי, הוא הבשורה שזה לא יעבור, הלימפידמה שלי לא הפיכה! כל הסבל והמוגבלות שבחבישות היו מתקבלים בהשלמה, אם הייתי יודעת שזה זמני ויחלוף. הידיעה שגם אחרי כל חבישות הלחץ (וכאן המקום להודות לעמי בעלי היקר שביצע אותן מדי יום עבורי, לעיתים אף פעמיים /שלש) והעיסויים הלימפתיים תשאיר אותי עם שרוול לחץ הצליחה לשבור את רוחי.
אני לא רוצה לדכא אתכם, אבל כיוון שהצהרתי שהבלוג שלי יהיה כינה, החלטתי לשתף אתכם גם ברגעי המשבר.

בריאה, אקרילךיק על בד 100*100 ס"מ

נכון להיום, אני יותר מאוששת, מבינה שעליי להשלים ולקבל את המגבלה וללמוד לחיות איתה בצורה המיטבית.
גם כאן, מנסה לראות את החצי המלא (ולזכור שתמיד יכול היה להיות יותר גרוע...) ולומר לעצמי שזאת לא נכות, שעדיין יש לי את היד ואני מסוגלת להניע אותה, לחוש איתה וללמוד לבצע את כל אותם הדברים ביחד עם השרוול... 
(שמעתי את דני ליטני שמתחרש בראיון מרגש השבוע שבו הוא אמר שהחליט לא לבזבז אנרגיה מיותרת על מה שאבד ולהתרכז במה שיש ונוכח...)
ובאשר לדאגותיי בענייני הציור, אפרת חברתי היקרה (זאת שטיפלה בי בדמיון מודרך), אמרה לי משפט חכם שנחקק לי עמוק בתודעה ואני מנסה להפנים אותו בכל רגע נתון - שהיצירתיות נמצאת בראש ולא ביד ! ולכן היא תמצא דרכים נוספות לפרוץ החוצה. אז אתמול ובהשראת אותו משפט ציירתי לראשונה ציור עם כפפה ושרוול ונעזרתי בידי השמאלית.
אסיים את הבלוג שהתארך בהעלאת הציור החדש. נראה לי שהוא קצת שונה (אולי בגלל הטכניקה ואולי בגלל מצב הרוח), אבל עד כה קיבלתי עליו תגובות מפרגנות, אז מי יודע, אולי גם מהמשבר הזה יצמח משהו טוב...

מאחלת לכולכם
חג אורים שמח ומואר
בשורות טובות
שלכם באהבה
אורלי

"עיר לילית", או כפי שהציעה אחותי מיכאלה -"עוד יש מפרש לבן באופק"...אקריליק על בד 90*120 ס"מ

ערב מרגש - תודה !

ביום חמישי התקיימה הפתיחה של תערוכת ציוריי "ממעמקים", בגלריית "הכל במסגרת". היה זה ערב מיוחד ומרגש מאוד עבורי, הגיעו המוני אנשים מכל מעגלי חיי (בני משפחה, חברים, שכנים, קולגות למקצוע, רופאים אחיות וחולות שפגשתי במהלך המסע שלי, וגם חובבי אמנות ואורחים מזדמנים). הרגשתי מחובקת ועטופה באהבה רבה שנכחה שם וללא ספק הרגשתי שבורכתי!
רוצה להודות לכל מי שהגיע וכיבד אותי בנוכחותו. על קירות הגלרייה נתלו 15 ציורים מופשטים שלי, עמי הכין פונטש טעים וחם שקיבל את פני הבאים ביחד עם הכיבוד שהוכן ואורגן בצורה שובת לב ע"י אילנה לוי חברתי היקרה, ואמן הגיטרה דויד קליין הנעים את הערב בנגינתו הערבה. אני התרגשתי מאוד ונשאתי דברי תודה (שלמזלי הכינותי מראש, כי לבטח הייתי מתבלבלת...) והייתה זאת חגיגה כמעט מושלמת לסיום הפרק הזה בחיי. (נוכחותו של אבי שהיה מאושפז היתה חסרה לי ).
כפי שאמרתי, התערוכה למעשה מהווה מימוש של חלום שנרקם בדמיוני בסוף אפריל, מיד עם היוודע לי דבר מחלתי. ידעתי  שהציור שמלווה אותי כעשור, יהווה כלי נוסף וחשוב לביטוי עבורי. קניתי בדי ציור גדולים והצהרתי שאצור תערוכה בסיום המסע. ההצהרה הזאת נתנה לי מטרה עתידית ותקווה משמחת לחיות לתוכה וחיזקה אותי בימים וברגעים קשים.
כרגע אני חולה, (כנראה וירוס שהיה קל לו להתלבש עליי עם כל נפילת המתח שאחריי...) ולכן לא אאריך.
רק רציתי להודות ולשתף מעט בתמונות מהאירוע (שתיעדה אנדה חברתי הצלמת המוכשרת).
ולכל מי שרצה ולא יכול היה להגיע... התערוכה תימשך עד ל-6.3.2013 וניתן לבקר בה בשעות פתיחת הגלריה -
(ימים א'-ה' 9:00-19:00, יום ן' 09:00-13:00). אני מתכננת להיות בגלריה ביום שישי ב-1.3 בין השעות 11:00-13:00, למי שירצה לפגוש אותי (...second chance...)
אז להתראות בינתיים והמשך שבוע טוב!
אורלי

מבט אל קיר הציורים השמאלי בגלריה

מבט אל קיר הציורים הימני בגלריה

אמן הגיטרה, דויד קליין שהנעים את הערב בנגינתו

מבט כללי על הגלריה והאורחים הרבים שהגיעו

אני נושאת דברים לצידה של אמי ויערה

עם אמי ובנותיי רותם ויערה

עם עמי

רכבת ההרים ממשיכה לתעתע...

רק לפני שבוע שמחתי לבשר ולהזמין את כולכם לפתיחת תערוכת היחיד שלי "ממעמקים" והייתי מלאת התרגשות ושמחה על חגיגת סוף המסע שלי  ושוב לחיים יש דרכים לשוב ולהזכיר לנו שאין שום דבר בטוח ואין לדעת מה יילד יום...

אבי היקר, מאושפז בהדסה למעלה משבועיים וחצי, עם זיהום בדם שלא ברור מה מקורו וכל העת הזאת הוא קיבל אנטיביוטיקות מסוגים שונים שאמורות היו לטפל בחיידקים הללו (שנמצאים תדיר במערכת העיכול אבל לא אמורים להימצא בדם). עלה חשד שקיים חור במעי שמאפשר את מעבר החיידקים וחיכו שאבי יתייצב על-מנת לעשות לו בדיקת קולונוסקופיה שבה אפשר יהיה לאתר את מקור הבעיה.

ביום שני, אבי נכנס לבדיקה, שאמורה הייתה להיות שגרתית, אחת מיני רבות שהוא עובר ותוך כדי הבדיקה נוצר נקב במעיים שהצריך כניסה מידית לחדר הניתוחים. אבי נותח במשך שלש שעות ושהה יומיים בטיפול נמרץ ולשמחתנו, מצבו התייצב והוא עבר אתמול להמשך טיפול במחלקה הכירורגית. ואם כבר דנים באבי, חייבת לספר למי שלא מכיר שהוא סיפור גבורה וסמל לתקווה ולאופטימיות או כמו שמכנים אותו בהדסה "נס רפואי מהלך": הוא עבר השתלת ריאה לפני כ-18 שנים, (מראשוני המושתלים בארץ), לימפומה שבאה אח"כ כתוצאה מהתרופות שקיבל כל השנים כנגד דחיית השתל ובשנתיים וחצי האחרונות מקבל דיאליזות (גם הכליות נפגעו כתוצאה מהכדורים הרבים שהוא מקבל) ובין לבין מתאשפז בשל סיבוכים כאלה ואחרים ובכל אותם שנים ארוכות הוא מצליח לשמור על אופטימיות ולקיים שגרת חיים כמעט רגילה של בעל אוהב, אב וסב ופה חייבת להזכיר ולציין גם את אמי תמר שהיא גיבורה לא פחות גדולה ממנו, שעומדת לצידו כל העת ותומכת בו באהבה ובמסירות אין סופית וללא ספק יש לה מקום נכבד בבריאותו ובהצלחתו כל השנים (אבי נולד בטו' בשבט ובדיוק לפני שנה חגגנו את יום הולדתו ה- 70 באירוע גדול ומשמח).

בין כל זה, גם אני עשיתי בדיקת דם וגיליתי שהכדוריות הלבנות שלי שוב ירודות מאוד, (1.3), מה שמציב את המערכת החיסונית שלי בסכנה גדולה של הידבקות. שוב קיבלתי זריקה להעלאת הכדוריות ועברו עליי ימים לא פשוטים שבהם לא מעט דאגות ודילמות: האם לבקר את אבי ששכב בטיפול נמרץ בידיעה שאני מסכנת את בריאותי? ואיך אפשר שלא..., האם לקיים את פתיחת התערוכה אליה התכוננתי זמן רב? האם לכתוב בבלוג ולשתף אתכם במה שקורה? (הרי אמרתי כבר שאם לא אספר את האמת, מה הטעם בבלוג בכלל...) 

בסופו של דבר, אני כותבת, ולאור מצבו של אבי שהתייצב ואף בתמיכתו, החלטתי לקיים את פתיחת התערוכה כפי שתכננתי למרות שהשמחה תהיה חלקית כיוון שאבי לא יוכל לקחת בה חלק. אבל הארוע כבר נקבע, ההזמנות חולקו הציורים מוכנים לתלייה ובכל זאת עברתי מסע לא פשוט שראוי להיחגג בסיומו ובתוך כל העצב, הדאגה והכאוס כדאי להיאחז בדברים הטובים ובשמחות הקטנות והגדולות שנותנות לנו טעם ותקווה בחיים.

אז מאחלת סוף שבוע נעים וחם לכולם, נקווה לבריאות ולבשורות טובות.

נתראה ב"ה ביום חמישי.

שלכם

אורלי

ציור חדש מאתמול, עדיין ללא שם, אולי פשוט אקרא לו "החיים"... , אקריליק על בד 100*100 ס"מ

הזמנה לתערוכה ועוד...

בעוד שבועיים זה קורה!, פתיחת תערוכת"ממעמקים" ב"גלריית הכל במסגרת" שבשילת.

שמחה לבשר שהחלום שרקמתי בתחילת המסע, ליצור תערוכת ציורים של עבודות שאצור במהלכו מתממש,

תהיה זו הזדמנות לפגוש את כל יקיריי, משפחה, חברים, שכנים, מכרים, רופאים ואחיות וכל מי שימצא עניין... ולחגוג  ביחד את סוף מסע ההחלמה ולהודות על הליווי החם והחיבוק שקיבלתי ממכם במהלכו.

את רב הציורים שאציג בתערוכה ציירתי במשך השנה האחרונה ואני מניחה שהם מבטאים בצבע ובצורה חלקים ממני וממה שהרגשתי. מצרפת את ההזמנה, ראו אותה כאישית והרשו לעצמכם לצרף בני זוג או אנשים אחרים שעשויים להתעניין:

אשמח מאוד לבואכם, אנא רשמו ביומן !

וקצת עדכונים לשבת (וואוו מזמן לא עשיתי זאת:)

שמחה לבשר שביום רביעי שעבר סיימתי גם את פרק ההקרנות (33 בסה"כ), שהיה בעיקר ארוך ודרש המון סבלנות, ובסופו של דבר גם גרם לי לכוויות (בדרגה נמוכה), אבל עכשיו כשהכל מאחוריי, אפשר לומר שגם זה לא היה נורא.

בזאת סיימתי את הטיפולים שיועדו לי (מלבד כדורים הורמונליים שעליי לקחת במשך חמש שנים) וכולי תקווה שבדיקת ה-PET CT שעליי לבצע בעוד כארבעה חודשים תהיה תקינה.

זה קצת מוזר פתאום לשוב לשגרה נורמלית ללא טיפולים, בדיקות, תורים, תיאומים.... ואני בהחלט מתכוונת להנות מכך:)

אני מתחילה להתעסק ב"יום שאחריי" ובמה שאעשה ולמרות שאינסטנקטיבית היה לי ברור שארצה לפתוח סטודיו/גלריה, מקום שבו אוכל להציג את ציוריי ולנסות להעלות את הציור שלי ממדרגה של תחביב לעיסוק מרכזי ולפרנסה בחיי, (כן , לכל מרימי הגבה, אני יודעת שלא קל להתפרנס מאמנות ובייחוד לא בארצנו... ובכל זאת חשבתי שיש מקום לנסות ולהיכנס לנישה של ציורים מופשטים מקוריים בטווח מחירים בינוני, שלא מתחרה בהדפסים של איקאה או ביתילי וזולה יותר ממה שנמכר בגלריות לאמנות בארץ, בכל זאת יש אנשים שרוצים אמנות מקורית במחיר סביר). הסיבה שהחלטתי לרדת מהעניין, איננה הפחד מחוסר ההצלחה אלא ההבנה שהתחדדה אצלי אט אט שזה לא מה שיסב לי אושר. פתאום הבנתי שגם אם אפתח מקום משלי (מה שהיה בבחינת חלום כל הזמן...), ואצייר כל יום ואפילו אמכור ואפילו אזכה להכרה זה לא מה שיעשה אותי באמת מאושרת ושיש ערך גבוה וחשוב יותר עבורי. הערך הזה הוא ה ח פ ש ! , החפש שלי לבחור מה ברצוני  לצייר או לעשות וברור שברגע שאהפוך את הציור לעסק, יכנסו אליו "רעשים" של טעם הקהל, ריווחיות, מה סחיר יותר או פחות...שיקלקלו לי את המקום החופשי והנקי שהיה לי תמיד ביצירה. הבנתי שמה שבאמת אני צריכה זה חופש ליצור את מה שאני אוהבת ובכלל גם חפש בחיי - באופן פרדוקסלי הרגשתי שדווקא בתקופה הקשה שעברתי, הייתי "חיה" ומאושרת יותר מתמיד (לא פיזית כמובן) והסיבה היתה שהיה לי חפש לעשות את מה שאני אוהבת בהפוגות שבין הטיפולים. החלטתי שאני רוצה לנסות לשמר את אותו חפש גם בשגרת יומי הבריאה. לכן מה שמסתמן לעת עתה הוא שארצה לפתוח חוגי אמנות לילדים ולמבוגרים ולרכז אותם ב-3-4 ימי עבודה ולהותיר מרחב פתוח לדברים אחרים שאבחר לעשות (לימודים/ציור/מפגשים עם אנשים/מפגשים עם הטבע/קריאה או סתם שעמום תחת השמש :), כל אותם דברים שהסבו לי אושר גם במסע ההחלמה שלי.

אז יש לי עוד קצת זמן להפוך בזה ולתכנן, אבל בגדול זה הכיוון.

חוץ מזה, אתמול התארחתי בישוב אדם, שבו אחותי מיכאלה מתגוררת, ובפעם הראשונה בחיי עמדתי מול קהל (נשים) ודיברתי על המסע שעברתי. אחותי הזמינה אותי לספר את סיפורי בפני נשים שהתפללו עבורי במשך כל התקופה של ההחלמה והרגשתי שלמרות פחד הקהל שיש לי, עליי להגיע ולהודות להן על כך ומעבר לזאת, הרגשתי צורך לספר את הסיפור שלי כדי לעודד נשים ללכת ולהיבדק מדי תקופה, כי בסרטן השד גילוי מוקדם מציל חיים! היה ערב מוצלח ומרגש (שבו התגברתי גם על פחד הקהל שלי...) ומי יודע אולי זה עוד פתח לכיוון חדש...

כשניסיתי להתכונן לערב וחשבתי על מה אני הולכת לדבר, קראתי את כל הבלוג שלי מההתחלה והאמת שהייתי מופתעת בעצמי מכל מה שעברתי וכתבתי... ללא ספק היו אלה חודשים אינטנסיביים ומלאים באירועים ורק עכשיו כשאני אחרי הכל, אני מצליחה לראות את התמונה השלמה בפרספקטיבה לאחור.

יש לי המון תובנות ומתנות שקיבלתי ואני מבטיחה לשתף בהמשך... אבל גם ככה יצא בלוג ארוך הפעם וכדאי להשאיר דברים גם לפעם הבאה... אז מאחלת לכולכם סוף שבוע נעים וחמים ולהתראות בקרוב בתערוכה...